בחג האופניים האחרון, יצאנו שניים למסע אופני יד שהחל ב-7:30 בבוקר והסתיים באפיסת כוחות (מבחינתי בלבד, הפרטנר היה מלא אנרגיה) ב-15:30 אחרי 85 ק"מ מפרכים אך מספקים מאוד. זו רק השנה השנייה אבל זה הפך כבר למסורת, כזו שנחצבת בדם ויזע, הרבה יזע, מעל שלושה ליטרים של יזע...
המסע התחיל רשמית מצומת רעננה דרומה על כביש גהה. בין מורשה לגהה נתקלנו במחזה סוריאליסטי. לאורך מאתיים מטרים של מעקה הבטיחות בשול הימני, מצאנו עשרות זוגות אופניים מצ'וקמקות, קשורות בצפיפות, ולכל אחת ארגז פלסטיק מלפנים (כמו בקיבוץ). אחרי דקה או שתיים של פידול מופתע, הרמנו מבט, וגילינו את הבעלים – עשרות סינים עובדים בשדה שלצד הכביש. באזור צומת קוקה-קולה (הם מקפידים על המקף, בדקתי), החל להימאס לי מההיי-וויי, אז עלינו למחלף אלוף שדה ומשם לגבעתיים.
ובגבעתיים מחזה סוריאליסטי לא פחות, באמצע צומת מרומזרת, סידרו להם חמישה-שישה נערים סלון הכולל ספה וכמה כסאות. באנו מאחוריהם והם הסתכלו עלינו בהפתעה, כאילו צמד אופני יד על הכביש זה העוף המוזר בתמונה. המשכנו לכפר שלם, ושם אספנו חבר שלישי (רוכב על דו-גלגל, שבר לנו את הרצף). איתו המשכנו ליפו, והבטן שלי נזכרה שלא קיבלה ארוחת בוקר. אחרי שגילינו ששני סניפי אבולעפיה (בטיילת ובכיכר השעון) פתוחים רק למשקה, חפרנו עמוק יותר לתוך יפו. מול גלידה אנדרי מצאנו מאפיה שרק התעוררה. נתנו להם חצי שעה, ירדנו לסיבוב בנמל, וחזרנו לאסוף סמבוסק חם. עם הסמבוסק קשור היטב מאחור כבר הרגשתי יותר טוב.עלינו בטיילת, עברנו את חוף מציצים ונכנסנו לנמל ת"א.  בחיפוש אחר נקודת תצפית טובה ואינטימית, שבה נוכל לבלוס בלי רגשות אשם, הגענו לדק שמעל המזח. בקצהו מצאנו דייג אחד מרמלה, חם ומסביר פנים. התחלנו לקשקש איתו, תוך כדי שליפת חטיפי אנרגיה ואת הסמבוסק שכבר החל להזיע, ואז הגיע מקס, צלם רוסי מקסים, שכרע על ברכיו ללא פחד במרחק של 30 ס"מ משטף הדיבור של הפרטנר שלי לרכיבה (שכינויו בין החברים הוא "המשוגע"). וכך "המשוגע" צועק ומתכונן לצילום, מוריד שרוולים, מסדר את הכובע, מסרק את שערות הידיים, ומקס מצידו כבר הריץ 30 תמונות. אפילו אני, שנהניתי מההצגה מהצד, נתפסתי בעדשה. בדיעבד, טוב שכך, אחרת לא היתה לנו שום מזכרת מהרכיבה. אחרי שניערנו את פירורי החטיפים, חבשנו קסדות, לבשנו כפפות וחזרנו לכביש. בדיזינגוף מצאנו יותר צלמים מרוכבים, פיזרנו חיוכי סלבס משופשפים והמשכנו חזרה לאלוף שדה. אחרי התלבטות קלה האם לחתוך לפארק הלאומי, נפרדנו מהדו-גלגלי והחלנו במסע המפרך הביתה. מפרך אמרתי? רק לי. "המשוגע" תפס תאוצה כאילו עכשיו קם משינה טובה, בהתחלה עוד הצלחתי ליהנות מהדראפט שלו, אך מהר מאוד התחלתי לאבד מהירות, וממהירות ממוצעת של 25+ הורדתי את "המשוגע" ל-18, 16, 14 ולבסוף התייצבתי על עשרה קמ"ש עלובים. כל הזמן הזה "המשוגע" לא מפסיק לדרבן אותי וללוויין סביב. רגע אחד הוא נואם לי על חשיבות השמירה על תדירות האימונים, ושניה אח"כ נעלם לתפוס רוכב אופניים שעקף במהירות.אחרי מורשה עצרנו לעזור לילד שהצליח לתקוע את השוק בין הפדל לגלגל האחורי, וקצת אח"כ נתקלנו במחזה המוזר האחרון למסע הזה (שחקתי כבר את המילה סוריאליסטי, יש לכם מילה נרדפת?) – שלוש תיכוניסטיות מצלמות ומצטלמות שכובות על הכביש. מה אומר לכם, פשוט הזוי (ודי מטומטם לבצע בעיקול הכביש, בהתחשב במכוניות שעוברות מדי פעם). ב-15:30 הגענו הביתה. "המשוגע" הקפיד ללוות אותי עד הפתח כמו ג'נטלמן אמיתי, ולהתנצל בפני אשתי על החבילה החבוטה שהחזיר לה.
אפילו הפולאר שלי הראה בק"מ האחרונים שאין לי דופק... האם יש פירוש יותר ישיר ל"ועיניתם את נפשותיכם"??? אחרי מקלחת וטיפול מסור מידי אשתי האוהבת, חזרתי לעצמי תוך כמה שעות. לתמונות נוספות מהסשן של מקס אם התגובות יצדיקו, בפרק הבא נספר על סופ"ש הצלילות שערכנו בחוה"מ באילת. |