הניסיון לזקק את כל הרגשות האלה משבריר של רגע.
אחרי שפיטרו אותך הייתי מוכרח לצלם אותך. את המבט השבור על הפנים שלך, מכוסות בזקנך המאפיר. את הרגע הטראגי שבו כל ההערכה העצמית מתנדפת, הדם אוזל מהפנים והייאוש משתלט. מי יודע, אולי אפילו היגרת דמעות. כמובן שאני לא מביא איתי מצלמה לעבודה, אז זהו הניסיון שלי לשמר את הרגע. לכלוא את הרגש בצנצנת שקופה, להרגיש אותו מתנועע בתוכה כמו פרפר בין כפות הידיים. לחוש את צינת הפחד וחום הדמע.
אף פעם לא סבלתי אותך במיוחד. טיפוס די מבאס. מהסוג שהיינו מרביצים לו בבית ספר בלי יכולת להסביר לעצמנו למה אנחנו שונאים אותך כל כך. מכונס בתוך עצמך. הילד המעצבן. אבל הילד הזה כבר בן חמישים פלוס. והיום פיטרו אותו.
מהלומה אחר מהלומה. כמה חלומות כבר לא תגשים יותר? כמה אשליות התנפצו? כמה מכות ספגת? האם זכור לך מגעה של תקווה? האם לעובדה שיש לך כיפה על הראש יש פה משקל בכעס שלך? אתה שאלת את אלוהים משהו על כל הסיפור הזה?
כמובן שחשבת מהר על סיפור בשביל אשתך שרק לפני ימים ספורים שמעתי אותך אומר לה "לאב יו" ושאלתי את עצמי- באמת? הדבר הזה מסוגל לאהוב? מישהו בעולם אוהב את האיש הזה? מה תגיד לילדים שלך? זה בגלל המיתון שבדרך? זה בגלל המשבר בוול סטריט? אתה יודע שפיטרו אותך כי אתה פשוט לא טוב מספיק! הרי אף אחד אחר ממעל מאה עובדים לא קרוב לפיטורים אצלכם. זה מכה בך ומכה בך. ההבנה שאתה לא טוב מספיק. האכזריות הבלתי נתפסת הזאת, ואתה מתחיל להישבר? נשארו בך מספיק חלקים שלמים בשביל שתוכל להישבר?
השעטנז הזה של בוז ותיעוב וזעם ויותר מכל רחמים ועצב ואהבה וסימפטיה מהמם ומשכר אותי ואני חייב לאחוז ברגע. החושים שלי מעורפלים לגמרי מעוצמת הרגשות האלה. וכל שאני יכול לעשות זה להתבונן. לבחון כל תו בפנים העייפות והמיואשות שלך.
כשהבטתי מהחלון וראיתי אותך יוצא בפעם האחרונה מהחנייה במאזדה שלוש הצחורה שלך, על הסוס הלבן של הליסינג, מגורש מהכפר למות בגלות כאסקימואי קשיש, ראיתי את המבט האבוד שלך. בפעם האחרונה. |