כל הלילה ישבתי ליד מיטתך. מיטה גדולה, ריקה בדמותך הקטנה המכוסה בסדין לבן עד צוואר. צינורות משתלשלים מכל עבר, ורק חדגוניותו של המכשיר מבשרת כי אתה חי. לילה שלם ישבתי לידך. הלק האדום המתקלף בציפורניי, בוהק על רקע חיוורון כף ידך הקטנה הנבלעת בתוך כף ידי. בחשכת החדר. יושבת לידך, מתבוננת בבטנך העולה ויורדת בשלווה, בפניך השלווים, הניבטים מבעד לסבך הצינורות, בעורך השקוף, בעיניך העצומות. מנסה לתהות מה מתחולל בתוך ראשך כעת. לאן אתה מפליג במחשבותיך. לאלו מחוזות לקחו אותך התרופות הניגרות אל תוך גופך. מטפטפות את חייך המתנדנדים. ילד קטן בתוך מיטה לבנה וגדולה. חייך הקצרים עוברים מולי, לאורו של הלילה, ואתה בא לבקרני בתמונות חייך. במקום אחר, חדר אחר, הכאבים חדים, אבא איתי ותומך, אני נושמת ונושפת, מנסה להכיל את הכאב, את הלחץ. והדקות עוברות, והגוף כושל ואני מגייסת את כל כוחותיי. לחיצה ועוד לחיצה, וגופך הרטוב על חזי, דמעותיי מתערבות בדמעותיך, שוטפות מגופי את הכאב והלאות, מזרימות אל חיי את חייך, את האושר הגדול. ביפ. ביפ. ביפ. והטיפות יורדות אחת אחת בצינורות. מזרימות תקווה אל גופך הנטמע בין הסדינים. אל אותו ליל שימורים. אבא ואני מעבירים אותך מיד ליד, מנסים למצוא מזור לגזים שלא מניחים לך ולנו לישון. רגלינו שכבר נדדו על כל מרצפת, עינינו הטרוטות, גופינו המחשב את שינתו לאחור. השקט שברחוב שנעלם אל תוך הבכי המתחנן שלך. מבטך המבקש. מבטנו המנחם, חסר האונים. אצבעותינו מעסות בעדינות את בטנך הקטנה והדואבת. עד שעלתה השמש, והאור כמו הביא קץ לכאביך, ומבעד לעיניי הנעצמות עוד רואה אני חיוך קטן ושליו. בשביל החיוך הזה, ילדי, היה כדאי לעבור אתך את כל הלילה. האחות נכנסת להחליף שקיות, מתבוננת במכשירים, רושמת את המספרים. מניעה ראשה מצד אל צד, מאלצת עצמה לחייך אלי. "צריך להמתין ולקוות" היא אומרת, כמנסה לשכנע את עצמה, ואתה כבר בן שנה וחצי, צועד אליה את צעדך הראשון. מחייך בגאווה, מודע להישגך האדיר, נושר אל זרועותיו של אבא, לחיבוק ענק. אותו צעד ראשון שטבע בך את אהבת הצעידות והטיולים. את הטיפוס על כל גבע ותל. מדלג בין האבנים, מבחין בכל פרח וחיפושית. להיכן נושאות אותך רגליך עכשיו במיטה הלבנה והגדולה? על איזה הר אתה חולם? על ההר ההוא שכבשת? שהכניע אותך בכאב? אולי על הקוצים בדרך חזרה שכמו חתכו בבשרך, במסעך מרופא אל רופא. המסעות בטבע שהוחלפו במסעות במסדרונות ארוכים ולבנים. שמות הפרחים שהתחלפו בביטויים לטיניים מאיימים. כמה זריחות ראית עם אבא מפסגות ההרים? מה היה ההר הבא ברשימת הפסגות שהכנת? ההר שהתחלף עכשיו בהר הקשה מכולם, שבו אתה ואנחנו מטפסים יחד. צעד קטן בכל פעם. נסוגים לאחור וממשיכים למעלה כדי לכבוש את הפסגה. מעפילים בשביל התרופות. יורדים במורד הטיפולים, והעיניים מנסות לראות, לשווא, את הפסגה. האחת. החשובה מכולן. והמסע נמשך. מנקודה לנקודה. מרופא לרופא. בא ויוצא מבית החולים כאילו היה ביתך השני. עד שאתמול הוכנסת אל החדר ההוא, ופשפשו בגופך, פתחו וסגרו ועטפו והחזירו אותך אלינו. ידיים גדולות, מנוסות, שחדרו וחתכו ונגעו וניסו לתקן. ועכשיו, ידך הקטנה בתוך ידי, גופך הנעלם כמעט בתוך המיטה, קרני אור ראשונות של בוקר מבליחות מבעד חרכי התריס, ידו של אביך מונחת תומכת על כתפי, רועדת מעט, ואנו מביטים בך, מבקשים בלי מילים ומחכים. וכשנוגעת קרן ראשונה של אור בשפתיך, אני מנסה להיכנס אל חלומך האחרון. פניך, כך נדמה לי עוטות חיוך של מנצח. נראה כאילו בחלומך העפלת על ההר ההוא. האחרון ברשימה שלך. ועתה, משתמה הרשימה, וניצחת על כנפי הדמיון את כל הפסגות כולן, אתה נרגע. אני מביטה בך, ורואה איך פסגה אחר פסגה נשמטת מגופך הקטן, איך ידך השקופה המוטלת בידי נמוגה אל האין. ריאותיך מתמלאות בפעם האחרונה, ואתה נשאר בשלוותך הנצחית על אותה פסגה אחרונה, כשרק צפצופו החד גוני, המתמשך של המכשיר חודר אל השקט. והפסגות שנעו במוניטור הן עכשיו מישור ארוך וסופי. מוקדש לזכרו של שחר חיים מלחי. |