כותרות TheMarker >
    ';

    עלמה אוהבת

    העולם שלי... דרך המשקפיים המכושפים שלי...

    תגיות

    ארכיון

    עלמה אוהבת

    PRIVATE COLLECTION

    המוות יאה לה

    311 תגובות   יום חמישי, 23/10/08, 10:37
    הפוסט הועבר לבלוג החדש שלי>>>
    דרג את התוכן:

      תגובות (309)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/6/10 19:25:


      חחחחחחחחחח

      איך זה שכוכב אחד מעז

      http://www.youtube.com/watch?v=YsbPg-G6Sco

        19/2/09 21:51:

      מעברך לכך שזה כתוב נפלא, ממש נפלא, אני מכירה את השעות האלה, את התחושות האלה, והחזרת אותי באחת ישר לשם. תודה לך.
        18/2/09 11:01:

      ואאוו
        27/12/08 06:59:

      את מתארת מציאות כל כך כואבת

      לראות את האדם האהוב עלייך עומד למות

      עברתי הרבה מיתות בחיים

      וזה היה סבל בלתי אנושי

      סבי ,סבתי,אבי

      כולם נפטרו והשאירו אותי

      עם חלל עמוק בלב

        27/12/08 01:05:


      דן שהפך כבר הילד של כלנו.

      חושבת שמבינה לצערי, מה עובר עליו,

      ועליך כחברתו הקרובה 

       

      ניסחת באופן שריגש ונגע.

       

       

        11/11/08 15:29:

      נוגע ללב
        8/11/08 13:34:


      עלמתי היקרה,

      נכנסתי לקרוא אותך

      בעקבות הודעה שקיבלתי, על הפוסט שלך, בהקשר לפוסט אחר...

      (את בטח יודעת למה אני מתכוונת..)

      בכל מקרה, אותי זה לא ממש מעניין כל הרכילות מסביב,

      רק שקראתי אותך

      והתגעגעתי ...לקרוא

      את רגישה כמוני- בצורה שנוגעת בי

      בואי לבקר אותי לפעמים

      את חסרה אצלי

      בסלון הבלוג שלי

      מחבקת אותך

      מרחוק.

        8/11/08 09:00:


      עלמה תודה על פוסט מרגש

      שרה

        5/11/08 16:53:

      מוות של הורים אהובים אכן קשה מנשוא.

      ובכי של בחורים - אוהבת :)

       אבל רק טיפלה

      *

        3/11/08 20:45:
      מפלס הכנרת עלה מהדמעות שזלגו. התגובות מרגשות לא פחות מהפוסט עצמו.
        3/11/08 17:48:
      ______$$$$$$ $$$$$$$$______
      _____  d$$$$$ $$$$$$$$$b_____
      _____$$$$$ $$$$$$$$$$$_____
      ____4$$$$ $$$$$$$$$$$$F____
      ____4$$$ $$$$$$$$$$$$$F____
      ____$$$ $"_"$$$$"_" ;$$$$___
      _____$$F___4$$ F___4$$_____
      _____'$F____ 4$F___4$"_____ 
      ______ $$___$$$$___$$______
      _____ _4$$$$$^$$$$$P_____  
      ______ _$$$$F__4$$$$_______
      _____ __"$$$$ee$$$$"_______
      ________  .$$$$$$$.______ __
      ________   $___  _$_____ ____
      ________ _"$$$$$$ "_________
      __________  $$$$___________
      _4$$c____ __  ""_______.$$r_
       

      בתמונה:  גולגולת אנושית משובצת דולרים. יצירה של אנונימי, העבודה מוצעת בחינם – המחיר השחיח ביותר בכל הזמנים ליצירה של אמן חי

       

       
        2/11/08 11:25:
       
      זה ייגמר בבכי, כי זה לא תוכנית כבקשתך החיים. וזה אוכל את הלב מה שכתבת מותק. וזה יותר חזק ממני הלחות הזאת שעושה עכשיו שמות בשמורות שלי בגללך. מה אני אגיד לך, תשמרי על עצמך להביא לנו עוד כמה פוסטים כאלה. כן, זה כל הסיפור.
       
      נ.ב
       
      אה, כן. שמעתי על הרפש והבולשיט סביב הפוסט הזה שלך. אז פשוט הלכתי וקראתי את "המקור" עלק. יאללה-יאללה, שתלך לחפש הוואט-ד-פאק הזו שנטפלה אליך. ותהי, או תהיה, מי שתהי או תהיה, עלמה אוהבת לא רואה ממטר ת'עלובה הזו שהתקרצצה עליך. כאילו דא - איפה את - ואיפה היא. וכן, ברור, אותו כנ"ל בקשר לטקסט עצמו.   
        1/11/08 11:26:

      מרגש
        30/10/08 17:34:

      בס"ד

      מרגש,כתבת מקסים

      כיבוד אב ואם נחשבת למצוות יסוד ביהדות, כשהיא הדיברה החמישית מעשרת הדיברות: " כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן

        30/10/08 05:59:

      *
        29/10/08 22:12:


      אם בארזים.....................

      כן עלה גם את יכולה להזיל דמעות

      והאמת שיש על מה ,    

      דן

       

      תודה על השיתוף

      בכתיבה מיוחדת

       

      עמי*

       

        29/10/08 20:02:


      בס"ד

       

      שבתי עם כוכב קטן *

      לעלמתי האהובה!

      תמי

        29/10/08 00:15:


      מתוקה,

       

      אי אפשר להתכונן למוות.

      בטח לא למוות של הורה. מנסיון.

      כואבת איתכם, אבל יודעת היום

      שליקום הדרך שלו.

      למדתי לקבל גם פרידות - באהבה,

      עם כל הקושי.

       

        28/10/08 20:42:

      כמה עצוב ובלתי נמנע.

      אבי לפחות לא סבל.

      לא קל וכולנו נידונים לעבור את זה.

       - אלא אם כן נלך לעולמינו לפני הורינו. -וזה חומר לסיפור ארוך לעצמו.

      חברה טובה את לדן.

       

       

       


      משתתפת בצערך,

      באהבה,

      יעל

        27/10/08 17:16:


      בס"ד

       

      עלמה אוהבת

       

      קשה לי מאוד להגיב כאן...

      אצלי הזכרונות עדיין טריים,

      והזמן כפי הנראה לא "מחליק" לי אותם.

      הייתי בסרט הזה.

      כתבת נפלא כהרגלך

      אשוב לככב

      ומקווה שעד אז אייבש את דמעותי.

       

      תמי

        27/10/08 10:30:


      יקירה, אין לי הרבה מה להוסיף.

      כהרגלך הצלחת לגעת והשבת אותי אחורה בזמן, לפרידה שלי מסבתי האהובה.

      לימיייה האחרונים במקום הזה, שאין ממנו דרך חזרה. הייתי אז בכתה ט' או י' לא זוכרת כרגע, אבל הביקור ההוא והזכרונות חרוטים עמוק.

      העלתי בזמנו כאן בקפה סיפור קצר בשם "זינדיקנישט" שכתבתי לזכרה.

      כעבור ארבע נפרדתי מהסבתא השנייה. זו הייתה כל המשפחה שהייתה לי (את כולם לקחו לי גטו וורשה ואושוויץ ) ועכשיו ומאז אני תמיד במצד של דחיקה והדחקת המוות, בעיקר של היקרים לי מכל. 

       

      אוהבת אותך מאד, תמיד.

      כיף לו לדן שיש לו לצידו חברה שכזאת.

      נשיקה יעל.

        27/10/08 02:31:
      יהי  זכרו  ברוך

      פרידות הן לעולם

      קשות

      וקשה לקבל את המות

      כחלק ממעגל

      אך ברירה

      אין

      ...

       

        26/10/08 15:53:


      ברררר

      גרררר

      צמררת אותי...

      כואב...ככ כואב...

      כתבת ככ יפה...

      עצוב..

        26/10/08 14:58:

      מצטרף לג'ודי מעלי

      מרגש.....כיכבתי

        26/10/08 12:09:

      כתיבתך ריגשה אותי עד כדי דמעות.

      הנושא כל כך כאוב שכל אחד ואחד

      עובר אותו בשלב מסויים בחיים.

      המון בריאות ואריכות ימים.

        26/10/08 11:53:


      כל כך מרגש,

      כל כך אמיתי,

      כל כך מכווץ

      והכי נוגע.

        26/10/08 11:36:

      מרגש,
      ועל פניו נראה שהיא אינה מחוסרת הכרה אלא תשושה מלהגיב
      וכאשר מגיע הגירוי הנכון היא מתעוררת...
        26/10/08 11:29:


      ריגשת מאוד

      ותמיכ שכעצוב כ"כ אני תוהה.....

      למה אי אפשר לעשות SKIP על החלקים האלה שבחיים

      להשאיר רק את החלקים הטובים.....אלה שמחייכים ומרגשים

      ופחות מעציבים וכואבים

      *

        26/10/08 10:42:

      בדרל כלל לא נוהג לבקר אצלך

      אבל

      הפוסט הזה נגע לליבי

      דן הציני שראית אותו בעיניים אחרות?

      גם את נחשפת כאן כמישהי אחרת...מרגישים אותך, את האישה האמיתית

      וכתבת בדרך עדינה ורגישה....

      כיכבתי

       

       

        26/10/08 10:20:
      שילוב של חיוך עם מציאות כבדה וכואבת. ריגשת.
        26/10/08 10:15:


      זה טבעו של עולם לא ? שבנים קוברים את הוריהם הזקנים ...

       

      אז ... על מה מהומה ?

       

       

        26/10/08 09:32:


      ונותרתי בוכה.

       

      בוכה בשבילך, בשביל דן,

      בתפילה לאימו של דן

      ובתקווה להחלמתו של אבי.

        26/10/08 09:21:
      מרגש מאוד
        26/10/08 08:24:
      אוףףףףף עצוב
        26/10/08 08:10:


      עלמה היקרה,

       

      קראתי והצטמררתי . הכתיבה שלך - אין שני לה. אף אחד לא יכול לכתוב כמוך !

       

      תראי כמה אהבה קיבלת כאן מכולם בתגובות !

       

      מציע לך להתעלם מאנשים רעים ומתוסכלים שמקנאים בך .

       

      יש לי רק דרך אחת להעביר לך חיבוק של תמיכה אמונה אהבה והזדהות : כוכב

       

      ואל תפסיקי לכתוב !

       

      שיהיה רק טוב !

       


      לדן יש את הכבוד להכין עצמו לגרוע מכל

       

      לא כולנו בורכנו בברכה זו

       

      ולך עלמה אהובה

       

      חיבוק

        26/10/08 07:37:

      קראתי ונקרעתי.

      התגובות היו לא פחות מרגשות מהפוסט עצמו.

      אין חיים בלי מוות, גם למוות יש פנים רבות.

      מוות יאה צריך להיות לא פחות מחיים יאים.

       מחבקת את דן ואותך על הכתיבה והיכולת לאחד

      את כולם, כל אחד בסיפור אובדנו. יישר כוח.

       

        26/10/08 06:44:


      עלמה -

      נוגע וכואב -

      לימים טובים ויפים

        26/10/08 06:41:

      עלמתי היקרה,

      תחילה ראיתי את הפוסט ותמונת הגולגולת משובצת ביהלומים הבהילה אותי, משהו...

      לאחר קריאת הפוסט, נעצבתי, ואף דמעתי.

      איפושהו זה הפחד של כולנו מצער גידול הורים.

      הרי הטבע לא מכין אף אחד מאיתנו להפרד מאדם יקר לו, אבל וזה לא מנחם, זה דרכו של עולם...

      תיארת פה ברגש רב ובכתיבה קולחת ומעניינת, האופיינית לך, רגעים של צער ופרידה...

      את כישרון, אין בכלל ספק. מידי פעם אני נכנסת לכרטיס שלך כדי לבדוק את הגיל. לא מסתדר לי שבחורה

      צעירה בגילך כל כך חכמה וכישרונית, ולכן, זו ברכה....

      לגבי כתבי הנאצה, מעדיפה שלא תתייחסי, חשבתי שכדאי שתמשיכי הלאה...

      תראי איך אוהבים אותך... כדי לרשום את התגובה לפוסט הייתי צריכה לרדת למטה כמה דקות ארוכות...

      יש עוד מישהו שלא הגיב לך? תקראי את הפרגון.... תניחי לעניין והוא יירגע כי יש גם אנשים כאלה בעולמנו...

      יקירתי, אהבתי עד מאד

        26/10/08 06:30:

      מ צ מ ר ר..

      שולחת חיזוק לדן מכאן

      (עד כמה שאפשר)

        26/10/08 06:30:

      כמי שאבדה את שני הוריה

      מתחברת מאד לדברם שכתבת

      וכתבת באופן נוגע ללב

      אל נא תשימי לב ללשונות הרעות

       

      רפואה שלמה עד 120

      רננה

        26/10/08 06:27:

      כוכב, כי אין מילים.

       

        26/10/08 02:45:

      כואב, נוגע ללב עד מאד.

      אני כל כך מבינה ומרגישה את התחושות המתוארות כאן. חוויתי עם אבי וחווה עם אימי.

      יקירתי עלמה, אין מקום ללשונות רעות להסתנן בין המילים והכאב הפרטי שלכם.

      תהיו חזקים.

        26/10/08 02:04:

       עלמה אהובה שימי ז' על מה שמה ? טוב זה בכלל לא משנההאמת נמצאת אצלך , והיא הכי יפה !תראי כמה אנשים באים אליך , רואה זה לא שקר !

      מקווה שימי האבל יחלפו מהר ותצאי מהם מאושרת ומחוזקת

      * לחיים
        26/10/08 02:03:

      איבדתי הורים, איבדתי אישה. נסעתי להלווית אבי מכונס ביגוני ומעבר לחלון עולם כמנהגו נוהג. בכול אובדן שאנו חווים בכל עתחלק מהחיים עד שנדמה שההכול בנאלי?

       

      One Art

      by Elizabeth Bishop

       

      The art of losing isn't hard to master;
      so many things seem filled with the intent
      to be lost that their loss is no disaster.

       

      Lose something every day. Accept the fluster
      of lost door keys, the hour badly spent.
      The art of losing isn't hard to master.

       

      Then practice losing farther, losing faster:

      places, and names, and where it was you meant

      to travel. None of these will bring disaster.


      I lost my mother's watch. And look! my last, or

      next-to-last, of three loved houses went.

      The art of losing isn't hard to master.


      I lost two cities, lovely ones. And, vaster,

      some realms I owned, two rivers, a continent.

      I miss them, but it wasn't a disaster.


      Even losing you (the joking voice, a gesture

      I love) I shan't have lied.  It's evident

      the art of losing's not too hard to master
      though it may look like (Write it!) like disaster.

        25/10/08 22:01:

      כתיבתך יפה מאוד

       

      אשר

        25/10/08 21:46:


      מתמיד ידעתי...

      חוש הומור מפותח יתר על המידה,

      מעיד על רגישות יתרה

      שמנסים להסתירה...(-:

        25/10/08 20:01:


      מרגש עד דמעות

       

      תהייה לצידו כל עוד את יכולה.

       

      שבוע טוב

      גלית

      עלמה, די לברוח. זה היה הפוסט הטוב ביותר שלך. לטעמי.
        25/10/08 19:03:

      ♥.....*
        25/10/08 13:09:


      כתוב מקסים

      ועצוב נורא.

        25/10/08 11:42:

      עלמה יקרה

      כתבת ברגישות רבה על נושא כאובמאוד

      שהחזיר אותי שנתיים לאחור,

      חוויתי חוויה דומה עם אימי עליה השלום,

      עצוב מאוד,

      כוכב לך על הכתיבה המשובחת והתמיכה.

      בכתבים כאלה כדאי לציין אם זה סיפור

       או מקרה אמיתי.

      אם זה אמיתי אז מילות עידוד לדן

      שיהיה חזק ושימשיך לבקר את אימו כמה שיותר

      גם אם קשה הדבר,

      שידבר איתה כל הזמן אולי משהו היא

      קולטת, ושלא יפסיק להביע את

      אהבתו שוב ושוב,

      אלו המילים האחרונות שהיא שומעת,

      חיבוק ל עידוד ונחמה

      שבת שלום

      שרה

      פרידות הן כואבות.

      עצובות.

       


      לקח לי זמן להגיב ואני תמיד אוהב להיות בסוף

      את כנראה לא תבחיני בכוכב בתוך האוסף הגדול שלך

      הכוכב שלי עם השפיץ השבור....

        25/10/08 02:48:

      10
        25/10/08 01:22:

      היי עלמה,

      פוסט מרגש מאוד,

      אנו מאחלים כל הזמן "עד מאה ועשרים"

      אך האם אנו באמת רוצים לחיות כך עד מאה ועשרים !

      אני מקוה לא להגיע למצב כזה.

      שבת שלום

        25/10/08 00:48:

      כתמיד אני מתרשמת מכתיבתך ומדרך הביטוי הכה ייחודית לך..

      תארת במילים  מדוייקות את הפרידה שמתכוננים אליה אבל לעולם לא מוכנים לה..

        24/10/08 19:38:


      יקרה שלי,

      ריגשת אותי כל-כך.

      אוהבת...

       

        

        24/10/08 18:57:


      ריגשת אותי מאוד,

      הזכיר לי את הפרידה שלי מהוריי....

      תודה,

      דליה

        24/10/08 18:28:

      אחד הרבדים ששום אינטלקט אינו מצליח להתמודד עמו

      הפרידה מהיקר ביותר

      מהורה ובמיוחד מאם

      אולי נסיון החיים מאפשר לעבור את התהליך קצת יותר חלק

      אני לא יודעת

      שבת נפלאה עלמה

       

        24/10/08 18:26:

      צטט: ria 2008-10-24 18:25:14

      אז ... עולם כמנהגו נוהג והידוע - ידוע ומשתנה מעט .

      שכבה עבה של ציניות לעולם תעטוף לב חם ופועם , רך ופגיע יותר משל כל אחד אחר .

      לא פלא שברחת עם הדמעות החוצה .

      וזה לא האיפור .

      וגם לא העיניים האדומות .

      אלא החולשה הארורה והנורמלית הזו שצריך להסתיר .

      ככה נדמה לי .

      לא מתיימרת .

      ואם אכן כך , מזדהה  לחלוטין .  

      עצוב .

      ויפה .

      *

       

       

       

        24/10/08 18:25:

      אז ... עולם כמנהגו נוהג והידוע - ידוע ומשתנה מעט .

      שכבה עבה של ציניות לעולם תעטוף לב חם ופועם , רך ופגיע יותר משל כל אחד אחר .

      לא פלא שברחת עם הדמעות החוצה .

      וזה לא האיפור .

      וגם לא העיניים האדומות .

      אלא החולשה הארורה והנורמלית הזו שצריך להסתיר .

      ככה נדמה לי .

      לא מתיימרת .

      ואם אכן כך , מזדהה  לחלוטין .  

      עצוב .

      ויפה .

      *

       

        24/10/08 18:07:

      כואב, רגיש, עצוב

      עובדה!!!

      הצלחת לערבב את החיים עם המוות עד כדי איבוד הגבול...

        24/10/08 17:29:
      החולי והמות הם דברים עצובים,,,והם חלק מחינו לצערי
      כוכב על חיים שמחים יותר
        24/10/08 17:20:

      עלמה יקרה!

      כתבתי את הפוסט האחרון שלי

      בעקבות הוריי שהזדקנו  לי מאוד

      את יודעת, כנראה שהזקנה אף פעם

      לא מכובדת וכשמדובר בהורה שלך

      בדרך כלל היא גם עצובה

      נושא שמעסיק אותי בימים האחרונים

      תודה ושוב תודה

      את נפלאה

      יהל

        24/10/08 15:11:

      כואב וגם מאוד מרגש

       

        24/10/08 13:08:

      מצב המצריך גבורה,

      באין גיבורים.

      נושא מכוער.

      כתוב יפה.

                  ביי

        24/10/08 12:40:

      אין לי מילים.

      מאוד מרגש!

        24/10/08 12:30:

      חזק
        24/10/08 12:03:

      כתבת יפה מאוד.

      המוות הוא מעבר לחיים אחרים, ובכל זאת, קשה להפרד.

      יותר קשה מפרדה, הוא לראות אדם אהוב סובל עד כדי אובדן הרצון לחיות.

      ככה זה בחיים.

        24/10/08 10:49:


      עצוב ונוגע ללב.

      קשה לראות את יקירנו סובלים וקשה להיפרד מהם.

       

        24/10/08 10:20:

      זהו, החלטתי לקרוא לך עלמה המהפנטת.

                  

            אוהב לקרוא את מילותיך, שובו.

        24/10/08 10:09:


      סיפור מרגש וכואב

      כתבת נפלא

       שתהיה לך שבת מוארת וקסומה

       

        24/10/08 09:47:


      "ומה שהכי הדהים אותי, שמבעד לשנים ולקמטים, היא נראתה לי כמו עובר ברחם.

      כאילו עוד מעט היא תיוולד."

      נפלאה כתיבתך..

        24/10/08 09:33:
      מה קשה הפרידה
      אביבה אבידן
      מילים: גבי דהאן
      לחן: גבי דהאן

      מה קשה הפרידה וכואבת
      מותירה היא תחושה של בדידות
      רק הזמן ירפא את העצב
      מאדם כה קרוב ואהוב

      השמות ילוו לנצח אותנו
      ברגעים של שתיקה הם חוזרים
      חרוטים הם עמוק בליבנו
      לא נשכח את תווי הפנים

      מי ייתן ולא נדע
      לא נכיר את הפרידה
      כי קשה היא עלינו
      עד מאד
      לו ידענו את סודה
      הכואבת של הפרידה
      שחונקת אותנו מדמעות

      הם אינם אך דמותם עוד איתנו
      נשמתם מרחפת מעל
      השנים שחולפות למולנו
      כמו עצרו הם מלכת בלכתם.

       
        24/10/08 09:26:


      עצב,הזכרת לי את העצב שלי

      תקווה לשלומה...

      ושלא נדע צער לעולם

       

      תהיי שם בשבילו זה הכי חשוב

        24/10/08 09:22:

      מוכר ועצוב אבל אילו הם החיים

       

        24/10/08 09:10:


      הכאב הנורא שמתלווה לאיבוד אמא אינו ניתן לתמלול

       

      התחושה של לבד בעולם מבלי האהבה ללא תנאי אותה קיבלנו מאז ומעולם

       

      ולחשוב שיש שחיים כך בעולמנו מבלי שהרגישו ולו פעם אחת בחייהם את טעמה המופלא

       

      של אהבת אם, אהבה טהורה שמגיע ללא רצון לקבל דבר

       

      כתיבה מופלאה כתמיד...

        24/10/08 09:03:

      מסתבר שהכל מתגמד כשאנחנו עומדים בפני המוות.
        24/10/08 08:46:


      וואוו עשית לי צמרמורת

      מרגש ועצוב כאחד.

        24/10/08 08:33:

      עצוב ומרגש

      וכתוב כל כך נפלא...

      *

       

      גלי

        24/10/08 07:51:

      עלמל'ה היקרה, כדי להיות שטחית

      איך תסבירי לי את מוצאת את התמונות היפות האלה? 

       

      "בתמונה: For the love of God, גולגולת אנושית משובצת 8,600 יהלומים, יצירה של דמיאן הרסט. העבודה נמכרה במחיר של 50 מיליון דולר – המחיר הגבוה בכל הזמנים ליצירה של אמן חי " על גולגולת של אדם מת .

      ולמה הוא לא עשה שיני זהב?!

      עבודה מדהימה אך מצמררת משהו, תהיתי ביני לבין עצמי אם הייתי מסכימה  שיצפו לי את הגולגולת ביהלומים...

       

        24/10/08 07:50:

      אימי מאושפזת ("חסויה" - מונח משפטי) בבית אבות סיעודי כשהיא בהכרה - נו אז מה? מצבה לא הרבה יותר טוב. היא עירנית ובהכרה אם כי מחוברת להספקת חמצן ומרותקת לכסא גלגלים. 

      השכמה: מקלחת בעזרת מטפלת חסרת סבלנות ובעיקר זמן כי יש לה עוד "לעשות" את הקשישים בשני החדרים הבאים.

      לאכול? היא עוד מסוגלת וכשאני מבקר אותה עוד מגישים לה מגש עם הארוחה אך בהיעדרי "מאכילים"  אותה וזו פעולה דומה יותר לפיטום אווזים, יען כי אין מספיק מטפלות ביחס לכמות הקשישים הנזקקים ל"האכלה" וצריך גם להספיק לנקות את החדרים, מדי פעם להחליף טיטול...

      לצפות בטלביזיה שתלויה מולה, לעסוק בעבודות יד ("ריפוי בעיסוק" יעני) או אולי להתעמל ("פיזיותראפיה" יעני)? - איפה! 

      מה נותר? להירדם בישיבה. אבל אז קשה לישון בלילה, אז גם מטרידים את המטפלות שכל רצונן הוא לנוח... אז ישנם כדורי שינה "נומבון" , "בונדורמיל" או השד יודע מה...

      אופס... הפסקת צהרים: מובלים כלאחר יד לחדר - למיטה. מה שם? לישון ("לנוח" יעני).

      תה מנחה עם עוגיה, עוד בדיקות דם, טיטול? 

      ערב טוב, לילה טוב, עוד משמרת מטפלים מתחלפת, מחר יום חדש.

       

      זו בעצם הארכת חיים באמצעים לא טבעיים... קיצור הסיכוי שהקשישים ילכו לעולמם עם חיוך וזיכרון טוב שכן את מה יזכרו אם לא רק את הקשיים ופרק החיים כמעט כמו צמח... אין זה בית אבות ירוד או מוזנח, להיפך הוא נבחר על ידי בקפידה, נמצא במושב, במבנה צמוד קרקע טבול בירק ופריחה וציוץ ציפורים...  רק 10,000 ש"ח לחודש על כל "חסוי(ה)"... אכן כל חסוי מגיע עם One-Way Ticket.

      אני מקווה למות הרבה לפני הגעה למצב שכזה, הכל רק לא להיות מוגדר "סיעודי".

       


      בוקר טוב

      עלמה אוהבת

      *

      טוב שדן עושה הכנה ל.....

      ושיש לו חברה כמוך

      שתומכת ומבינה.....

      הגולגולת מדהימהקריצה

      יום נפלא

      נשיקה

        24/10/08 05:52:

      למות ביסורים אין רע מזה.וכל המחלקות האלה של הדרך האחרונה.

      ואת בחורה טובה עם לב גדול.שאי ברכה ממני.

        24/10/08 04:13:


      איזה תיאור מצמרר.

      תודה לך-שמת אותי בדיוק במקום בו הייתי עם רעייתי לפני שנתיים.

      רעייתי שמוחה נאכל מסרטן נפרדה ממני בחיבוק אחרון בדיוק כפי שאת מתארת.

      תודה לך שרשמת במילים את הסיטואציה, עזרת לי לחשוב...

      אילן.

        24/10/08 03:38:

      מאוד מרגש

       

      דןחיוךדן

        24/10/08 03:28:

      יקירתי,

       

      נחשפתי לראשונה לכתיבתך

       

      אהבתי

       

      התרגשתי

       

      כאבתי

       

      ליאת : )

        24/10/08 02:17:

      דן, אמו, אני ואת כולנו צועדים בדרך ללא מוצא. 
        24/10/08 01:55:

      אחרי הצמרמורת הראשונה

      הייתי מביאה פרחים מפלסטיק

      פולניה או לא?

      סתתתתתתתתתם

      כוכב יקירה

        24/10/08 01:30:

      :(


      הגברים בוכים בלילה, לא תשמע קולם...

       

      גם אנחנו הגברים, נשברים בסוף.

       

      כל מצב יכול להיות מצב חיובי, תלוי בנקודת ההשקפה.

       

      לדן יש את האפשרות לבצע פרידה שזהו תהליך חשוב ביותר למי שנשאר בחיים.

       

      אני ממליץ בחום ומתוך נסיון אישי ( שלי זה לא הזדמן עם שני הוריי).

       

      תהליך פרידה נכון יעזור לנשאר כאן להיות ללא רגשי אשם, כעסים ותסכולים.

       

      כתיבתך נוגעת ויפה. יחד עם זאת משימתך לא הסתיימה...

        24/10/08 00:20:


      תיארת ברגישות רבה את הרגעים הקשים.

      אלה רגעים קשים של פרידה,

      של לא לדעת אם תיהיה פעם הבאה.

        24/10/08 00:00:
      זועף
        23/10/08 23:58:

      מדהימה את
        23/10/08 23:55:
      עבודתי היא בתחום הטיפול בקשישים, שום דבר לי לא חדש ממה שקראתי אצלך ואצל  המגיבים. אני לגמרי אטוםםםם. רק...כשסיימתי לקרוא הפוסט, התקשרתי לאמא שלי, דיברתי איתה חמישים דקות, ושוב בקשתי סליחה.
        23/10/08 23:24:


      חלק מהמציאות

      פרידות.

      פוסט מרגש.

        23/10/08 23:21:

      וואו עצוב עצוב ומרגש

      ריגשת אותי מאוד

      כוכב לך

      שהייה רק טוב

      לילה טוב

      טלי 

        23/10/08 23:16:


      מרגש ועצוב

      בוכה

      חיבוק ענק לדן

        23/10/08 23:04:

      זה מגיע עמוק, הפוסט הזה שלך.

       הוא גם מאוד אפקטיבי, רואים ומרגישים, רק לעתים רחוקות כתיבה מצליחה למזג בין שנהם. תאור הסיטואציה עובר חזק, למרות שהוא פשוט ולא מצועצע.  מעט האירוניה במקום גם כן.

       

        23/10/08 23:00:

      תודה על פוסט כל כך מרגש וכתוב כל כך יפה

      חבל שהרפואה המודרנית או החברה המודרנית לא חוסכים לנו את השלב הנוראי הזה ובשם "קדושת החיים" גורמים לחיים להתבזות כל כך.

        23/10/08 22:51:
      יהללוך המלאכים
        23/10/08 22:47:

      עלמה יקירתי...

      כתבת כל כך יפה...

      נושא כאוב שאין מילים לתארו.

      להיפרד מאמא זה דבר קשה ביותר...

      עם כל הכאב הזה..כתיבתך כל כך יפה..כל כך מרגשת.

      את פשוט סוחפת.

      משתתפת בצער המשפחה.

      מילים של נחמה אין.

      החיים הם כאלה.

      אין חיים בלי מיתה.

      רפאלה*
        23/10/08 22:46:


      חזרתי עם כוכב לעידוד *

        23/10/08 22:31:

      סיטואציה קשה  מרגשת וכואבת..

      יכולה להיות מנת חלקו של כל אחד מאיתנו..

      מעדיפה קיצור דרך..

      ....


       

        23/10/08 22:29:
      עצוב....בוכה
        23/10/08 22:19:

      הגוף לפעמים בוגד בנו אבל הנפש היא תמיד ממשיכה הלאה...
        23/10/08 22:12:

      קשה ועצוב ! לאבד הורה בכל גיל

        23/10/08 21:38:

      מרגשת שכמותך

         *

        23/10/08 21:17:

      מרגש וכואב.
        23/10/08 20:58:
      מרגש , סיטואציה קשה לראות ההורה החזק , המגן במצב כל כך קשה . בוכה
        23/10/08 20:52:

      את פשוט מעולה.
        23/10/08 20:52:
      את רוצה להרוג אותי אהה????
        23/10/08 20:50:

      חזק מאד. עצוב מאד. כתוב נפלא.
        23/10/08 20:43:


      עצוב  -   פרידה של אדם אהוב

      בפרט של אמא  מאוד כואב שמשאיר צלקות ,

       זה קרה לפני 6 שנים בוכה 

       את חברה אמיתית   שולחת לך חיבוק *

        קישור

       

       For The Love Of God        <<<<<<<<<

       

        23/10/08 20:42:

      בכל 'גיבור' יש ילד קטן...

      הילד הזה כואב עכשיו!

       

      ריגשת!

        23/10/08 20:37:


      הפרידה מההורים היא הפרידה מהבסיס הכי חזק בחיינו..

      מאותו רגע אף אחד לא יאהב אותנו בלי שום תנאי ו באופן כל כך מלא ולא שיפוטי...

      ריגשת מאד...

      סיגל

        23/10/08 20:26:

      עלמה, עוררת בי זכרונות , רגשות מודחקים ושמחה - זכרונות של כאב וצער מחד ושמחה על שהסבל של אבי הסתיים וכעת הוא נח.

      חוסר האונים של גיבורי הילדות והנוער שלנו -

      כמוהו כמוות קטן שלנו...

      את מרגשת וסוחפת כמו תמיד!

        23/10/08 20:17:
      כפרה עלייך - כמה רגש יש בלב שלך - אוהבת אותך*
        23/10/08 20:15:
      מרגש ....כתיבה מעולה!
        23/10/08 19:59:


      עלמה

      קורע לב ומרגש מאוד

      אין מה לעשות גם ימים כאלה עוברים עלינו

      לצערנו בחיים.

      דורון.

        23/10/08 19:55:


      הכוכבת המככבת,

       

      עצוב כמה כאב, וכמה ביטחון יש לו להתמודד מול זה...

       

      אני עדיין לא מסוגלת...בוכה

        23/10/08 19:51:

      יפה כתבת

      מקווה שהסיפור לא אמיתי ואם כן אז חיבוקים לדן.

      אוהבת את כתיבתך ואוהבתותך

      חיבוק ענק

        23/10/08 19:50:

      כתבת מרגש ונפלא

      נהנתי לקרוא למרות שלא קל....

      תודה * 

        23/10/08 19:46:

      אוהבת את הכתיבה שלך

      ריגשת אותי *

        23/10/08 19:44:

      העלה בי זכרונות קשים.

      ללא נשוא.

      כתבת אוטנטי כרגיל

        23/10/08 19:28:

      WOWWWWW........So Dan is a real thing ? HMMMMM........One way or another  I wish the old lady (and Dan)  all the best

        23/10/08 19:27:

      לכל מוקירי המוות הנהדר הנ"ל. בסיפרות המוות נהדר. לאנשים החיים המוות לא נהדר ולא נעליים.
        23/10/08 19:20:

      מרגש!

      עצוב מאד שפעמים רבות אלו פני הזקנה וכך מסיימים את חייהם המבוגרים במשפחה. כואב הלב על הסבל המתמשך שאינו פוסח גם על כל שאר בני המשפחה.

      שנהיה בריאים ושנזכה לחיות באיכות חיים טובה עד כמה שניתן ועד בכלל.

        23/10/08 19:16:


      עלמה,

      כתיבה רגישה ונוגעת ללב

      החזרת אותי 9 שנים אחורה.

      ידענו שזה הסוף, וימים ארוכים ליווינו אותו כשהוא הכין את עצמו, ואותנו לסוף.

      *

       

        23/10/08 19:10:

      עלמה יקרה

      כתבת כל כך נקי ובלי מסכות

      על תהליך כל כך כאוב.

       

        23/10/08 18:59:
      אמא שלי נפטרה בערב יום כיפור, לפני שבועיים בדיוק, אחרי שמונה חודשים בבתי חולים ומוסדות מהסוג שאת מתארת. רק שאני, בניגוד לדן שלך, לא הייתי מסוגלת לעכל ולהפנים ועד הרגע האחרון האמנתי עמוק בלב שהיא תצא מזה.. ולמרות שסבלה הרבה, לא הייתי מסוגלת להפסיק להיות אגואיסטית ולאחל לה להגאל מיסוריה, רעיון הפרידה ממנה היה קשה לי מנשוא. גם עכשיו קשה לי לקלוט שזה נגמר ושלעולם לא אראה אותה. הנצחיות שבפרידה בלתי נסבלת עבורי.
        23/10/08 18:53:

      אימא , אימא , אימא ... אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה .

      כמה שנים עבדתי במקום כזה .

      נראה לי זה המקום היחיד בו יודעים שמי שלא מגיע היום לחדר אוכל , "יבריז" לתמיד

      וללכת עם המחשבה הזו לחדרו כדי לראות למה לא הגיע ועוד לגלות שהוא התאבד ...   

        23/10/08 18:47:

      תענוג....

      אני גם שונאת שגברים בוכים - גם לי זה הורס את הליבידו. 

        23/10/08 18:34:

      זה דרכו של עולם דור הולך ודור בא מאז האנושות קיימת.זה דרכם כסל למו,

      אין דלת אחרת רק כך יוצאים. הלידה והמוות הם החוויות היפות שראתי .ובכל לראות לידה יותר נעים

      חיינו כמו חלום , לו רק יהי החלום יפה וארוך  וארוך .וכשנצא מהחלום. פשוט נתעורר.כך נצא מעולמנו הדל פשוט נתעורר

      בברכות העין

        23/10/08 18:24:

      עד 120 כמו 20 אני הכוכבית 120 כמה סימבולי!
        23/10/08 18:13:

      כשמך כך הפוסט מלא באהבה ורגישות, הרגע בו אנו מבינים שהורינו לא יחיו לנצח ובודאי שלא יהיו כפי שאנו זוכרים אותם

      רגע כואב אך מלא אהבה.

      מקסים ורגיש

        23/10/08 18:09:

      עלמה מדהימה שאת

      אני פשוט נהנית לקרוא את כיתובייך...

      את מביאה חיים שלמים לכל סיפור וסיפור

      פחד, שמחת חיים, הומור, אהבה, חמלה, התמודדות, כנות ויש עוד..

      את פשוט נוגעת בכל שורה ושורה

      ובכל מילה ומילה

      אם לקצר...אז ברור שאהבתי מאודנשיקהנבוך

      המון אור ואהבה

      עופרה

        23/10/08 18:07:


      לחכות למוות של הורה אהוב

      כשיודעים שעוד מעט זה מגיע

      רק לא יודעים מתי

      זאת חוויה איומה ומצלקת.

      מזל שהיה לו אותך איתו.*

        23/10/08 18:07:


      בדיחות מעפנות.. הפיתרון הכי מוצלח למצבים האלה.. לשמירה על שפיות.

      הן מיד הופכות להברקה.

      התמונה.. מליון דולר.

        23/10/08 18:00:

      נוגע ומרגש..

       

       

        23/10/08 17:52:


      כתיבה יפה ומרגשת

       

      *

        23/10/08 17:42:


      מרגש וכואב

      מזל לדן שיש לו חברה כמוך

        23/10/08 17:37:

      מרגש וכואב

      מזל לדן שיש לו חברה כמוך

        23/10/08 17:34:
      הצלחת לרגש אותנו עד דמעות , איזה כישרון את אישה נאה !
        23/10/08 17:33:


      התחנה לפני אחרונה יותר קשה מהאחרונה - תמיד.

      יפה תיארת. וריגשת.

      מירה

        23/10/08 17:32:


      מרגש, נוגע ללב וכל-כך אמיתי

        23/10/08 17:26:

      אין כמו אמא.

      לצערנו לא כולם מתים מיתת נשיקה והיטבת לתאר את צער הפרידה.

      שולה

        23/10/08 17:15:


      את כותבת בכישרון רב נוגעת בפרטים הקטנים שמספרים את האוניברסאלי.

      טיפלת בפרידה מסוג המוות בצורה מוחשית ודקה.

      1כמה אנחנו זקוקים לחברים הקרובים כשאנחנו נפרדים מקרובים.

      2כמה קשה לחברים להתחבר כי זה מחבר אותם לפרידות האישיות שלהם

      3כמה אנחנו מתוחים ,חסרי אנרגיות ,כשאנחנו מתחילים בתהליך פרידה

      4והכי מרגש זה ביטוי הרגשות "אני אוהב אותך"

      לא כולם זוכים להגיד לקרובים שלהם ,ועוד פחות זוכים לקבל חזרה.

       

        23/10/08 17:13:

      מי שפוגש את המוות

      ומקבל אותו

      נוסע אצלי

        23/10/08 17:13:

      ריגשת ומאד

      ההתיחסות לחבר

      התיחסותו לאימא

      אך התצלום פחות ...

      שלך אפרת

      הארתי

      לרוך

      לסוף

      לתמיכה

      **

        23/10/08 17:08:


      עלמה היקרה.

      מה שנפלא אצלך הוא שאת נעה בין הקצוות של פוסטים מתוחכמים, ציניים לעיתים, חלקם נושקים לשטחיות ולרוח השטות לבין פוסטים עוצמתיים, כנים ורגישים, שהנוכחי הוא לדעתי החזק שבהם.

      בכולם- בעיניי סגנונך הוא ייחודי, על גבול הגאונות.

      לא בכדי עוררת כאן צונאמי של תגובות נרגשות, כל אחד ואחת מאיתנו מוצא בפוסט את עצמו, את מה שעבר ואולי עוד יעבור עליו.

      גם לי זינק ממעמקי הזכרון והבטן סיפור אישי, שהעלה דמעות וגעגוע לאישה קרובה ואהובה שכבר איננה, ושהלכה לעולמה ביסורים, לאחר ששהתה כשבועיים במוסד דומה לזה שתיארת.

      ברגעים כאלו, התמיכה של המשפחה והקרובים היא בעלת חשיבות עליונה, ואני בטוחה שאת מספקת אותה לדן, במלוא ליבך ה"סברסי" (נו, את יודעת. זה עם הקוצים מבחוץ והליבה הרכה והרגישה מבפנים).

      בידידות,

      דינה

      נ.ב- וברשותך, דווקא את בחירת התמונה לא אהבתי, היא נראית לי פשוט שלא במקומה. אך אולי ניסית לעשות "הפוך על הפוך" ולהקל קצת על כובד הדברים.

        23/10/08 17:05:

      כמה קשה להיפרד מהורה

      כמה עצוב

      אבל אלו החיים....

      מרגשים וכואבים.

      כיכבתי.

        23/10/08 17:03:

      שאפו *
        23/10/08 17:01:


      אנחנו תמיד חוזרים להיות הילדים הקטנים ,מול חוסר האונים שלהם ,ההורים.

      לא משנה באיזה כובע אנחנו חבושים מנכ"לים ,או רק סתם מובטלים ,

      לא משנה רמת השכלה שלנו ..

      הם ההורים ,אחנו הילדים .

      בכל גיל זה קשה ,,,

      מוכר לי מידי .

      שלא ידע צער

        23/10/08 17:01:

       

       

      כתוב יפה !

       

       

       *  פנינה

        23/10/08 16:55:

      חזרתי עם כוכב :)
        23/10/08 16:48:

      עלמה יקירתי, חיבוק גדול וחם לך יקירה,

      לך ולדן, אותו אינני מכירה כלל.

      לעיתים קרובות אנחנו בורחים מלחשוב על

      המתים שלנו ואז משהו נוחת עלינו והמות

      קופץ לקדמת התור ואי אפשר להתעלם ממנו.

      יעקב שבתאי כתב, בהקשר עם מות אמו שהמות

      של הורינו הוא נורא עבורנו כי ההורים כאילו

      חוסמים בגופם ובקיומם את הדרך של מלאך

      המוות מלהגיע אלינו והרגע שהם מסתלקים, זה

      כאילו הדין נחרץ ואנחנו חשופים בפניו.

      שלא תדעי צער יקירה

      ידי ריקות מלבד * ק'טן להאיר את דרכך

      לאה HALINKA

        23/10/08 16:48:

      גם אני לא יכולתי לשאת מוות אחרי שאבא מת

      כשהורה מת.. הילד שבך מת יחד איתו : (..

       

        23/10/08 16:45:


      קשה קשה הפרידה ...וקשה יותר לחכות לה כי היא אורבת בפינה כמה עצוב

      שולחת לו חיבוק כי זה מה שהוא צריך עכשיו

      מזיבוכה

        23/10/08 16:32:


      נפלא נפלא............ונעתקתי

       בפרצוף הגולגולת.........:)))*.........אוהבת`ך.

        23/10/08 16:17:


      כל אחד עובר את המפגש עם המות בשלב כלשהוא של חייו.

      אפשר להתיחס למות כאל משהו עצוב ומדכא

      ואפשר להתיחס אליו כעל עוד משהו שלימד אותנו על החיים.

      יש זמן להיות עצוב ולהתאבלויש זמן לשחרר את הכאב ולהתחבר מחדש לחיים.

      חשוב לשאול את עצמנו מה אותו אדם היה רוצה עבורנו.

        23/10/08 16:07:


      כבר אמרו הכל!

      מרגש ביותר! ועלמה כואבת....

      מוסיפה *

        23/10/08 15:57:

      שלום לך!

      קראתי את מה שכתבת

       

      וזה שוב הזכיר לי מאוד את אמי ואבי וחמי וחמתי

       

      רק עם אבא שלי הצלחתי להבין

      את המשמעות של המוות

       

      אפילו בתור רופא

      אתא רואה את זה שונה מאוד!

       

      אבי הגיעה לגיל97

      ואני בשנים אחרונות למדתי ממנו

      יותר ממה שלמדתי כל החיים

       

      למדתי סבלנות

      למדתי כבוד כלפי הסבל של השני

       

      אבל עבדתי על עצמי שנים לא לרחם על עצמי

      ולמדתי להפרד

       

      ברגע שהוא עזב אותנו

      /אני בת יחידה/

      אז לי לא היה קשה

      כי הייתי מאוד מוכנה

       

      כשהולכים לבקר בבית אבות-

      צריך לזכור שזה  אחד ממקומות שאדם חלש הולך שם לאיבוד

       

      לשם צריך להכנס עם אנרגיה מאוד גבוהה

      ולשמור כל הזמן שהיא תישאר גבוהה

       

      אחרת נופלים ומאוד חזק

       

      מאחלת לך ולדן

      לראות את הנפש שהיא נצחית

      וזה עוזר לראות את החיים עד הסוף

      שהיא למעשה גם התחלה חדשה

      שעל זה אנחנו עוד לא יודעים הרבה

       

      באהבה

      גבי

       

       


       

       

        23/10/08 15:42:

      בכל אחד יש ילד קטן

      מרגש כתבת.

        23/10/08 15:38:

      חזרתי לככב

      עבור החיים.נשיקה

        23/10/08 15:37:


      מרגש

      עצוב.

       

        23/10/08 15:31:

      פתאום , כאילו משום מקום , צצה , עלתה עלמה אחרת , טובה לא פחות גם בעניינים אחרים...

       

      מי שלא עבר את הדרך הזו בעצמו לא יוכל להבין .  גם לא מי שנתן יד , סייע , תמך ...

      זו הרגשה קשה ביותר .  לחבק , להיות פיזית עם מישהו שפעם היה אבא או אמא . פעם הוא היה זה שנתן חיים , תמך , האכיל , חינך והגן ...  היום אותו אחד הוא מישהו אחר .  במצב הזה המוות נראה מוצא של כבוד .  המוצא היחיד .

      במצב הזה המוות "משחרר" ( איזו משמעות נוראה ) גם את הזקן החולה וגם את קרוביו ...

       

        23/10/08 15:25:


      כולנו בורחים  או מדחיקים את נושא המוות כי זה קשה להתמודד

      אבל זה חלק מהחיים ואין מנוס - מה שהפליא אותי זה שאת שולטת

      בבכי שלך בגלל האיפור  - כשמישהו בוכה לידנו מכל הלב והנשמה זה מאוד

      מדבק ואנחנו שם איתו גם אם אין רגשות לאותו בן אדם .

      אימי היתה חולה ומנותקת מהמציאות חמש עשרה שנה והתפללתי שתיגאל מיסוריה

      וכשזה קרה בכיתי כמו ילדה קטנה , והיא בת  שמונים וחמש ...אז אין לזה מתכון

      כל אחד עובר את זה אחרת ...וכשדן שלך בכה כנראה היה כאוב מאוד ..קשה לאבד הורים

      גם אם הם מאוד זקנים

        דינמו פצצה

        23/10/08 15:25:

      ואילו פרספקטיבות על החיים

      אנחנו מקבלים

      בדיוק בתחנות הללו....

      של עוד רגע ודי....

      ומה זה אומר על מה שאנחנו רוצים

      עוד לחלום ולגעת.

      עצוב, מרגש וכל כך מהחיים.

      תודה עלמתי.

        23/10/08 15:22:


      נשמע אולי בנאלי.. אבל אסור לנו לקחת את החיים כמובן מאליו ובמחשבה שניה.. שום דבר אינו מובן מאליו.

      כתיבה נהדרת (*)

        23/10/08 15:09:

      הרגשתי שהדמעות מתחילות לברוח לי, ונמלטתי על נפשי. חיכיתי לדן ליד היציאה. הוא הצטרף כעבור כמה דקות.

      "יש סיכוי שהיא תתאושש?" שאלתי אותו במכונית.

      "אני מקווה בשבילה שלא. אני לא יכול לראות אותה סובלת. הרופאים הבהירו שהיא לעולם לא תחזור הביתה. רוב הזמן היא מחוסרת הכרה. אני מקווה שהיא תיגאל מייסוריה מה שיותר מהר".

       

      זה לא היה דן שהכרתי, השחצן והציני.

       

      זה היה ילד קטן שמכין את עצמו לפרידה מאמא.

      כל הדרך חזרה שתקנו.

      ................

       

      עלמה יקרה,

      נורא התרגשתי יחד איתך.

      כתבת הכי נוגע שאפשר. הכי נכון.

      מחבק אותך. ואם תרשי לי , אז גם את דן.

      יום של בשורות טובות !

      שלך

      מיכאל

        23/10/08 15:02:

      ארגנת לנו ביקור במוסד גריאטרי.

      מהמקומות החשובים שאפשר לבקר בהם.

      כתיבה טובה.

        23/10/08 14:49:

      אבא......

      בקרוב אני 12 שנה בלעדיו 

      והוא  חסר 

      פוסט מדהים מרגש 

      כשמך כן את 

      עלמה אוהבת 

        23/10/08 14:47:

      ללא מילים.
        23/10/08 14:46:

      זה תמיד בא בהפתעה ועם כל העבודה העצמית של " הלא צפוי יקרה " עדיין יש את ההשפעה ועדיין החיים מזכירים עם המוות שהם כאן.
        23/10/08 14:45:

      מרגש!

      במיוחד כשנכחתי בשניה שבה הפסיקה אימי לנשום כאן בבית,

       לפי בקשתה ולאחר שהכרתה ומוחה היו צלולים לחלוטין,

      ידעה כי ימיה ספורים,אבל היתה איתנו עד שהתערפלה מהמורפיום יומיים לפני הסוף .

      לא קל לאבד אדם קרוב,

      חלקנו מסוגלים להכיל יותר עצב ,ללא דמעות

      וחלקנו מחצינים רגשות ,דומעים ובוכים.

      ייתכן שדווקא הוצאת הרגשות מנקה את הלחץ הפנימי ולמעשה,

      תורמת להבראת נפשנו ושמירה על שפיותנו.

      עצוב!

        23/10/08 14:45:


      ומה שהכי הדהים אותי, שמבעד לשנים ולקמטים, היא נראתה לי כמו עובר ברחם. כאילו עוד מעט היא תיוולד.

      בררר..... מעגל החיים נגלה לך לרגע.

        23/10/08 14:45:
      חברה שלי, אשה צעירה למדי, נוטה למות. היא שוכבת עכשיו בבית, לפי בקשתה, היא כבר מחוסרת הכרה, אבל היא בקשה לא למות בבית החולים אלא למות בבית. בכל פעם שאנחנו מתקשרים עונה הבעל שלה באדיבות , בנועם, מסביר שהיא חסרת הכרה כרגע, ושלדעתו זה עניין של ימים. ואנחנו סוגרים את הטלפון ולא מצליחים להמנע מבכי. אני מאד מבינה את מה שאת מספרת על החבר שלך, ועל מה שאת הרגשת. מפגש עם המוות בכל גיל הוא קשה, מעיק, מעציב, מכביד, כמעט משתק. אין מול מצב מעין זה שום נחמה, וגם לא יכולה להיות. האמן שעשה את הגולגולת הזו, רצה לדעתי להרוג את המוות שבתוכו, להתמודד איתו במגע, ולכן בנה את צלם דמותו של המוות - מכל החומרים היקרים האלה, שהרי מוות לוקח מן האדם את הדבר היקר לו ביותר, את חייו.


      כהרגלך כתיבה מקסימה.. מציאותית ונעימה לקריאה

       

      אני אישית תמיד נורא מתקשה לראות זקנים כאלו שכבר לא ממש מתקשרים

       

      כאלו ששומר עליהם רק עובד זר

       

      כאלו שאולי כבר היו מזמן פורשים אם רק היו יכולים...

       

      וסתם עצוב לי כל פעם מחדש לראות אותם ברחוב או מגיעים לבדיקה במקום בו אני עובדת

       

      או לקרוא על עוד סיפור כזה או אחר ..

       

      אני כרגיל פסימית שכמותי לוקחת את המראות הללו למקום קיצוני - ועולה בי השאלה למה בכלל להמשיך ולהגיע למקום הזה ....המונים מגיעים לשם כך שהסיכוי לא קלוש..

       

      יום נפלא

       

       

        23/10/08 14:36:

      אני איבדתי את אבי בגיל 14.
      אני חושב שהמפגש עם המוות מכניס אותך לפרופוציה. מאפס אותך.
      עלמה, את נשמה גבוהה.
      תודה.
      *
        23/10/08 14:34:

      כואב ומרגש...

      למרות שהסוף ידוע מראש, אנחנו לא מוכנים לקראתו...

      רואה את הורי מזדקנים, מתכווצים לנגד עיניי וכואבת.

       

        23/10/08 14:18:

      עצוב עצוב, בלתי נמנע ומרגש מאד.  בוכה
        23/10/08 14:17:


      עלמתי,

      היכולת שלך לבחור במילה

      היכולת שלך להעביר את אותה תחושה

      הדרך שבה את מצליחה להכנס ללב

      גם כשמצחיק וגם כשעצוב

      תודה!

        23/10/08 14:09:

       

       

      מרגש מרטית ומשכנע

        23/10/08 14:07:


      העלית בי זכרונות כואבים ומחשבות על פגישות כאלה שהיו לי בעבר...

      בינתיים מהצד הזה של המתרס...

      יפה תיארת.

      בידידות,

      רמי

        23/10/08 14:03:


      עלמה יקירה,

      כתבת כל כך מרגש ונוגע.

      נראה כי אף פעם אנו לא מצליחים להיות מוכנים לפרידה מהקרובים והיקרים לנו.

      איז מזל יש לדן שיש לו חברה מכילה ואמפתית כמוך.

      שנדע רק טוב!

         *

        23/10/08 13:56:


      "זה לא היה דן שהכרתי"

      וזו גם איננה עלמה שהכרתי. את  יודעת לגעת היטב גם בכאב.

        23/10/08 13:49:

      קשה

      מרגש

        23/10/08 13:48:

      עלמה הראית לנו בכשרון רב עד כמה שהמוות יכול לגעת בנימים הרגישים של החיים.
        23/10/08 13:48:

       את כותבת מדהים.


      אכן עצוב וקורע לב.

       

      צער גידול הורים.

       

      גם אנחנו נגיע למקום הזה מתי שהוא, אם לא ניפרד מהעולם הזה מוקדם מהצפוי.

       

      שי

       

        23/10/08 13:46:

      ואוו.....

       

      סיפור נוגע ללב.

        23/10/08 13:46:


      עלמה יקרה,

      כוכב נרגש למילותייך שנגעו עמוק בנבכי הכאב, הפעם ללא מילים..

      סופ"ש רגוע ובשורות טובות!

        23/10/08 13:45:

      "זה היה ילד קטן שמכין את עצמו לפרידה מאמא."

       

      הסיום הרועש.....

       

      הכל  תלוי, איך היו החיים במשפחה לפני.....

        23/10/08 13:44:

      פוסט עצוב כואב אהבתי
        23/10/08 13:44:


      חיבוק לכם

      וגעגוע לשלי

        23/10/08 13:44:

       

      מוות הוא מוות. חידלון..

      לפעמים טוב לשתוק אחרי חוויה כזו, אבל לאחר השתיקה, ניחומים וחיבוק אוהב- עוזרים.

       

      להתאבל צריך האדם לבדו וביחד עם האוהבים אותו..

       

      אני לא מחדש פה משהו.. זה כואב..

       

      אבל- החיים הם המתנה הכי גדולה שקיבלנו ועליינו להמשיך לחיות.

       

      מעניין. איזו מתנה גדולה יותר מהחיים עצמם?

        23/10/08 13:42:

      קשה לי להכיל את הפוסט הזה,

      פרידה מאמא נראית לי דבר לא אפשרי

       

      כתבת מצויין

       

      ואני דווקא אוהבת גברים שבוכים...

        23/10/08 13:42:


      לפני כמה שנים הייתי עם החבר האקס ברגע בו בישרו על מות אמו.

      זה היה מחזה הכי  מביך ולא נעים שראיתי.

       

        23/10/08 13:41:


      ריגשת מאוד!

      כמי שלא יודע להתמודד עם המוות.

      מבין את הנסיון לחפש בדיחות לא מצחיקות בסיטואציות הקשות האלו...


      מצטער
        23/10/08 13:36:

      כותבת יפה את
        23/10/08 13:36:

      מרגש עד דמעות*
        23/10/08 13:33:

      ניסחת את החיים כל כך יפה

      אספת את כל הכאב במילים,

       

      מיסרי לו שינצל את הזמן הקצר שניתן לו לפרדות וסגירת מעגלים,

      זה הזמן להיתנצל ולסלוח ,

       

      בסוף כולנו נמות.

        23/10/08 13:28:

      צער גידול הורים. 

      מרגש וכואב.

        23/10/08 13:28:
      אכן מרגש ונוגע ללב.
        23/10/08 13:25:
      עלמה!תהיי נחמדה לדן בימים אלו,הוא צריך אותך

      אהבתי!
        23/10/08 13:16:
      מוסיפה דמעות למאגר
        23/10/08 13:16:
       

      התרגשתי ואהבתי, תודה ששיתפת אותנו בכאב הזה, זה מזכיר לי את הפרידה מהוריי, גם לי הייתה תקופה אחרי זה שלא נתתי לכל מוות אחר להתקרב אליי, אבל כשהפצע הפסיק לדמם ונשארה שם רק צלקת גיליתי שאני יכולה לתת יותר מעצמי, דווקא בגלל אותה צלקת.

       

      קבלי כוכב יקירתי על המקום היפה שלך שהיה יכול  להכיל.

       

       

        23/10/08 13:15:

      אוחחח...

      הכתיבה שלך - למות עלייך

       

        23/10/08 13:12:

      עלמה,

       

      כמי שאמא שלו מתה לו בידים אחרי 8 שנות יסורים

      אני כל כך מזדהה עם הפוסט הזה

      שאין לך מושג.

      חלפו 17 שנה והתמונה עדין לא התפוגגה.

        23/10/08 13:09:

      את רגישה לאללה.

      כמעט בכיתי יחד איתך

      נגע לליבי ואהבתי איך שכתבת.

      גם לי יצא לבקר בתחנות אחרונות של החיים עם היקרים לי

      ויש מצבים בתחנות אלו שהמוות הוא הקלה וישועה לחולה.

      שלא נדע

      שוש *

        23/10/08 13:09:
      U R BIG STAR
        23/10/08 12:57:
      בגלל זה אני מת לחיות 1 2 3 4 5 6 7 8 9

      עלמתי... קראתי ודמעתי.

       

      תודה על הכתיבה, על האמת...

        23/10/08 12:51:
      נגעת לי במעיין הדמעות...
        23/10/08 12:49:


      ( דימנאן הרסט באמת אומן ...חסר תקנה ... ומופרע להפליא ...)

       

      והפרידה .. תמיד כואבת .. לא משנה בני כמה ההורים ..

      תמיד נרגיש עזובים ויתומים כשהם ילכו ..

      זה כואב ..

      צריך למצא מקום נוח לשים את כל העצב הזה ..

        23/10/08 12:45:

      אלמה יקירה!!!!!

      עיניי לחות,

      בבת אחת החזרת

      אותי לרגעים הקשים

      בחיי..הפרידה מאהובים

      הכי קשה וכואבת...

      "היופי" בסיפור שלך,

      הוא התמיכה שלך,

      שהיית לצידו ואיתו

      כשהוא כ"כ זקוק לך!

      זה כל העיניין,זת אהבה

      אמיתית:אומרים שאת

      הטוב אפשר לסבול לבד

      אבל כשקשה-רואים מי

      באמת החברים שלנו.

      גאה שאת חברה שלי!

      מחבקת +נשיקהנשיקהגרטה.

        23/10/08 12:44:

      עלמה יקירתי,

      כל כך מבינה אותך!

      בתחום עבודתי, בשרותי הרווחה,

      אני מלווה הרבה את הקשישים

      ולא פעם אני חושבת בדיוק אותו דבר,

      "אלוהים גאל אותם מיסוריהם "

      הם כבר לא חיים!

      * אורנה

        23/10/08 12:44:

      לא משנה מהו גילך ומה היו היחסים שלך עם הוריך במצבים כאלו שלפני המוות ואחריו זה טבעי לחלוטין שאתה מזיל דימעה ופורץ בבכי.

      כרגיל, את כותבת יפה.

        23/10/08 12:43:


      מלא בעוצמה-

      מילים כנות

      אמיתיות-

      ולא אוסיף...

       

      מחבקת

      גלקסיה

      אמונה

        23/10/08 12:42:

      מאד עצוב ומרגש.

      הנה השיר.

        23/10/08 12:40:

      מוות זה לעיתים דבר נהדר - חבל רק שאנשים לא מבינים זאת או יודעים איך להעריך אותו

      גם חבל שהוא קורה לנו רק פעם אחת בחיים - אולי אחרת היינו לומדים יותר איך להנות ממנו 

      בדיוק דיברתי על כך עם ידידה שלי מה יקרה לנו כשנהיה "גדולים" ונגיע למצב העדין בו אנחנו חוזרים להיות קצת יותר מדי ילדים.....

       

       בקשר לגולגולת המפורסמת - David Lee, editor of The Jackdaw, commented "Everyone in the art world knows Hirst hasn't sold the skull. It's clearly just an elaborate ruse to drum up publicity and rewrite the book value of all his other work."

       

      It was reported on 11 June 2007 that the singer George Michael and his partner Kenny Goss were interested in purchasing the piece for around £50 million

       

      וכמי שרוצה להוציא לעצמה מוניטין של חובבת מוצרי יוקרה את יכולה לדבר עם פיטר פוס אמן פולני שהכין העתק של הגולגולת של הירסט For the Laugh of God, a similar work made from plastic and glass (including 9870 imitation diamonds) and costing about £1000, saying "Our British friends, we are coming to rescue you! Like the cheap Polish labour well known to you, Polish artist Peter Fuss wishes to relieve the British nation from such a great expense

       

      הגולגולת נמכרה .

       

       

       

      העבודה של האמן הפולני - פיטר פוס - For the Laugh of God
        23/10/08 12:40:


      אויי החיים שלנו, לא כצילו של אילן אלא כצילו של עוף פורח...

       

      כוכב (אם יש לי?)

        23/10/08 12:39:

      עצוב כואב ומפחיד בו זמנית
        23/10/08 12:36:
      רגע לא הבנתי בכית או לא בכית?
        23/10/08 12:34:

      גרמת לי לדמוע גם....קורע לב

      לראות איך אדם מאבד  הכל---

      *פוזית   עצוב עצוב

       

        23/10/08 12:32:
      כמה שזה כואב, וכמה שזה נכון.
        23/10/08 12:30:

      אזלו הכוכבים.

      אחזור לככב.



      בנתיים על חשבון.




        23/10/08 12:29:

      עצוב ומרגש כבר אמרו ? תודה על השיתוף עלמה ...גם זה חלק מהחיים ...*  
        23/10/08 12:28:


      בין אם הדמויות חיות ונושמות איתנו ובין אם פרי דמיון

      כך או כך זו השתקפות של מציאות חיים כואבת ולעיתים אכזרית

      נושא טעון ורגיש קרוב ונוגע כמעט לכולנו

      מובא כאן ברגישות הראויה

      "דן" תהיה מי שתהיה (או לא)  אני איתך חיבוק של גבר אל גבר 

      ועד שיש כאן משהו אנושי עדין ורגיש, הגולגולת ממש לא מן הענין

      אני

       

        23/10/08 12:28:

      אם YouTube לא היה חסום אצלנו בעבודה, הייתי מצרף עכשיו לינק לקטע האינסטרומנטלי המצמרר של Steve Vai שנקרא בדיוק כמו שהיצירה למעלה נקראת, For the love of God.

      האמת? זה היה יכול להיות פסקול מאד מתאים למה שכתבת אז...ממליץ לחפש ב YouTube.

       

      כתבת יפה ועצוב.

        23/10/08 12:27:

      עלמה..

      את מדהימה!

        23/10/08 12:27:


      עלמה יקרה,

      בכתיבתך הקולחת והרגישה

      עוררת אצלי התרגשות גדולה

      החזרת אותי אחורה בזמן

      יושבת ליד אבי ומבקשת מהאל הרחמן

      גאולה ליסורים, שיקצר את הזמן.......

      ונזכרת בשיר אל תשליכני לעת זיקנה

      ככלות כוחי אל תעזבני......

      ומבינה לליבו של דן שכה קשה לו  להבין

      למה הדרך לשחרור,צריכה להיות מלאה ביסורים.....

      ועוד לפני שהלכה אמו, כבר התחילו הגעגוגים....

      ועצתי לדן לומר לאמו שהוא משחרר אותה לדרכה באהבה

      וזו הזדמנות גם לבקש סליחה ומחילה..... אם חלילה פגע בה.....

      ואז, יקל עליה את לכתה.

      ואת תהיי לידו תומכת ואוהבת בשעה קשה.

      ותודה לך על כתיבתך הנפלאה.

      אסתי

      דרך הצבע

        23/10/08 12:27:

      כתבת בפגיעותהמשדרת

      עוצמה.

      כיתומה סידרתית!בוכה

       

      אנחם במה שאני נוחמתי:

      "חשיבות רבה מייחס כל אחד למוות.

      ואולם עדיין לא הפך המוות לחג,

      עדיין לא למדו בני האדם כיצד

      מקדשים את היפים שבחיים."

      מתוך:כה אמר זרתוסטרא-ניטשה

       

        23/10/08 12:27:
      כמה עצוב.... מזכיר לי את אמא שלי...בוכה
        23/10/08 12:27:


      מרגש

      נגעת בדיוק

      תודה

        23/10/08 12:27:

      כמה נוגע....


      כל כך מרגש ועצוב..

      אוףףף אני כל כך עצובה... בוכה

       

      אחזור לככב כשיהיו..

        23/10/08 12:22:

      הי עלמה!

      אכן עצוב ואישי...ומתוך ניסיון אישי שלי גם אני התמודדתי עם מוות של אמא בגיל צעיר ועוד מספר מקרים מצערים...

      אין דרך להכין אף אחד לקראת הצעד הזה וזה הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לעבור בחיים להיות ללא הורים שילוו אותך בדברים הכי חשובים בחיים....
      ובאופן אישי אני יכולה לומר שלמרות כל ההצלחות, האכזבות, השמחות, וההשגיים תמיד אני מסתכלת במבט של מה אמא שלי הייתה אומרת אם הייתה כאן...והייתי כל כך רוצה שהיא תהייה חלק מזה!


      אבל לא נותר אלא להמשיך את החיים, לחייך, ולהצליח, ולהסכים עם העובדה שזהו חלק מהתהליך וכולנו כאן באופן זמני...וצריכים לעשות צ'ק אין עם זמן מוגדר...בהודו לא חייב ב - 12...אז אולי יהיה לי אקסטרה זמן!!חיוך

       

        23/10/08 12:20:

      "מחזה" מרגש

      למוות ולדמעות אין גיל,

      מין

      או צבע

      (אחזור...)

        23/10/08 12:19:
      ..מרגש.
        23/10/08 12:14:
      יפה כתבת
        23/10/08 12:14:


      יפה ומרגש מאוד כתבת.

      כמה חבל שאנשים פחות כואבים את ההורים בחייהם ממש

      וצריך לפעמים להגיע לסף ההיעלמות  כדי להבין כמה היא אמא יקרה, לזכור שבלי אמא, אנחנו כבר לא ילדים של..

      שתראי רק שמחות.

        23/10/08 12:14:

      מרגש וכואב

      אין מנוס מלהתמודד עם זה!

        23/10/08 12:13:

      אאוצ' ..... כואב

      אולי כדאי לשמור את הרישיון לנשק לימים שכאלה ..... שנרגיש שאנחנו כבר לא .....

      משהו כמו הללכת אל הקרח של האסקימואים

        23/10/08 12:13:


      יש לך את זה..

      אהבתי וכיכבתינשיקה

        23/10/08 12:09:

      עלמה היקרה. סיטואציה קשה. מפגש אנושי שאוצר בתוכו את תמצית החמלה האנושית ורווח בצידו, דן.


      השבוע, במרכז המסחרי המפואר של השכונה, ראיתי חבורה של פיליפניות יושבות מלהגות בפיליפינית על אחד הספסלים. מול כל אחת מהן, כהמשך למעגל, זקנים במצבי צבירה שונים על עגלות, מכוסים בשמיכות כנגד הקור הירושלמי, ובוהים.

      אמרתי לבעלי, (הרופא)  אם אני מגיעה למצב שפיליפינית מוציאה אותי לטיול כמו שמוציאים כלב ויושבת עם החברות שלה כמו שבעלי כלבים נפגשים ויושבים ומניחים לכלביהם להמשיך בעיסוקם הכלבי, אני מבקשת, לא, לא מבקשת דורשת, שתמצא דרך אלגנטית לשים לזה סוף. לא רוצה לחיות בלי לחיות. המוסדות האלה הם לצערינו כרטיס לכיוון אחד, רק שהדרך לפעמים מתארכת...

      בשורות טובות,

      תמר.

        23/10/08 12:03:

      מאוד ריגשת אותי
        23/10/08 12:02:

      מאוד מרגש
        23/10/08 12:02:

      מותק, ריגשת אותי. הלכה המסקרה.

      מגיע הרגע שצריך לשחרר אנשים אהובים

       שאיכות חייהם ניפגמה לחלוטין ,ואין להם

       בשביל מה לחיות למעט סבל ומכאוב.

      ומכיוון שאת בקשר עם אלוהימה,

      מיסרי לה ד"ש ושתשמור על אמא של דן

      לידה ותגאל אותה מיסוריה

      ומהבלי העולם הזה.

       

        23/10/08 11:57:

      לא נעים ועצוב

      כוכב לימים טובים

      באהבה

        23/10/08 11:56:
      רובים ושושנים, עלמת ברזל, רובים ושושנים לך.
        23/10/08 11:56:


      כולנו ילדים של החיים וגם המוות הוא חלק מהחיים.

      כוכב גדול ומאיר בשבילך, על התיקון, על הכתיבה, על זה שאת לא פוחדת להביט על הפצע שלך ולהודות שהוא שם.

      כמה שיותר אהבה והזכרונות לא יפחידו  יותר.

       

      מרגש. כל הכבוד.

        23/10/08 11:56:

      הרגשה איומה לדעת שאוטוטו אתה הולך להפרד :-(
        23/10/08 11:54:

      צער  גידול הורים

       

      ריגשת מאוד

       נשיקהרגוע

        23/10/08 11:50:

      כואב להיפרד .

      בעבר גם אני נהגתי כמוך בכל מה שקשור למוות ואפילו היתה לי בעיה להתקרב לבתי קברות  בעקבות איזו לוויה

      טראומתית של ילדה צעירה שהיתה אחות של בת כיתה (ט) אבל במקרה לפני שנתיים בערך הורדתי באי-מיול (בטעות) הרצאה של ד"ר מייקל ניוטון וזה הוביל לקריאה של שני הספרים שלו ומשם התחולל המהפך והבנתי את 

      הנצחיות של הנשמה כך שזה הופך את החיים להרבה יותר קלים !

       

        23/10/08 11:50:
      מתוקה, ריגשת אותי ונגעת בי במקום שאני בורחת ממנו, תודה לך. מחר אסע לבקר את אמא שלי. תודה מעומק ליבי.
        23/10/08 11:50:

      זה גם חלק מהחיים, המוות.

      אני רואה אותו בתור מעבר אל הבית האמיתי שלנו ובעצם כהמשכיות, למרות הקונוטציה הסופנית שיש לו.

       

      מקווה שתקחי קצת מזה.

       

      מאד אהבתי את כתיבתך.


      המוות,

      כמה אירוני

      הוא בלתי נפרד מהחיים.

      הקמילה, היא הדבר הנורא..

        23/10/08 11:49:


      הרשומה הכי יפה ואמיתית שקראתי מזה המון זמן.

      וכל המוסיף גורע.

        23/10/08 11:48:


      קשה

      תעמדי לצידו - תקופה לא קלה !!!

      גרמת לי גם לדמוע !

        23/10/08 11:48:

      הכנסת לי אגרוף ישר בבטן,אני סולח לך,כתבת יפה ומרגש
        23/10/08 11:47:

      *

      למרות שגרמת לי לבכות

        23/10/08 11:46:

      לרפואת החולים... רפואה שלמה.

      ולעילוי נשמת הנפטרים. ת.נ.צ.ב.ה.

      כוכב* של שערי אהבה ואחוה.

      אין לי כוכבים של דמרקר.

       

      והכל מתחיל מבראשית... בהצלחה.

      תהלים פרק א

      א  אַשְׁרֵי הָאִישׁ--    אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
      וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד,    וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.
      ב  כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;    וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
      ג  וְהָיָה--    כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
      אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל;    וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
      ד  לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים:    כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.
      ה  עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט;    וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים.
      ו  כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים;    וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

      הישן מתחדש והחדש מתקדש.

      סגולה:

      להעתיק כל מילה שמתחילה באלף (רואה אלף טוב לו)

      מכל פרק ופרק בתהלים.

      רצוי בכתב יד...עם ניקוד... ובמחברת מיוחדת.

        23/10/08 11:44:
      מרגש
        23/10/08 11:43:

      ביממה כל כך קשה, בה המוות מכה בנו מכל עבר, נגעת בי עם הפוסט הרגיש והמציאותי שהוא חלק מחיינו.
        23/10/08 11:42:


      כתבת יפה , אך עצוב ונוגע ללב..

       

      ציונה

       

        23/10/08 11:41:

      סיפור מופלא, אומנם לקוח מהחיים, אבל בכל זאת מיוחד,

      מתברר שגם לגברים הציניים יש נקודות רגישות,

      זה יפה שהוא שיתף אותך למרות שלא את לחצת הפעם על הנקודות הרגישות הפעם,

      רק זכרון אביך שנצרב בתודעתך, התערבב , בפחדיו של ידידך

      ואם גם קנו במחיר כזה גולגולת מת ששיבץ ביהלומים אמן שחי,

      כנראה שהמוות מעסיק אותנו יותר ממה שאנו רוצים להודות.

        23/10/08 11:36:

      וגם את היום לא ממש העלמה שאני מכירה

      וטוב שלפעמים הציניות שלך מפנה דרך לרגשות של חמלה ואהבה

      יפה לך

      ואהבתי את הפוסט הזה יותר מרבים שקדמו לו

        23/10/08 11:36:

       

      ומלאך שם מרחף, בנשיקות מרפרף,

      מלטף ומרגיע, ממחוזות שהגיע,

      סופר שעות, מונה דקות,

      נושף על פתיל, נדם הצליל...

       

      להורים היקרים שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים.

      לא רוצים לראות אתכם כך, בחיים!

       

        23/10/08 11:35:


      כל כל מוכר לי העצב הזה ...

       

        23/10/08 11:35:

      עלמה,

      מהיום שאנו נולדים אנו הולכים למות

      מזלנו שנוצר בנו מנגנון הדחקה מופלא ,המאפשר לנו

      להתעלם מעובדה זו "ולבזז" (לרוב !)את ימינו בדברים לא חשובים,

      אין הכנות למותם של אהובינו,גם אם ננסה להתכונן

      המוות הוא חלק מהחיים...

      וגם למות צריך באופן הנוח והכי פחות כואב ,ועלינו מוטלת המשימה.

        23/10/08 11:34:


      הזכרת לי את הפרידה מאמא שלי

      אוף הדמעות..

        23/10/08 11:34:

      אכן בפגישות עם המוות

      הכל נעלם

      האגו

      הגבריות

      וכלום לא חשוב מלבד החיים 

      כוכב יקירה

        23/10/08 11:32:

      הפעם נגעת.

      כוכב.

      * כוכב לעלמה אוהבת את מקסימה יקירה ואותך אני אוהבת נשיקה
                  בזמנים קשים כאלה ניחנים החברים האמיתיים !!
        23/10/08 11:30:

      ככה זה.

       

      אמא תמיד נשארת אמא.

        23/10/08 11:29:

      עלמה יקרה

      כתבת כל כך מרגש ונוגע ויחד עם זאת מחייך

      הזכרת לי נשכחות שכנראה לעולם לא אשכח

      אין גרוע וקשה יותר מלסעוד הורה....

       

      אלף כוכבים לך יקירתי

      אחזור לככב, אזלו לי לעת עתה.

        23/10/08 11:28:

      כוכב , כתיבה נפלאה , שבת שלום מראש
        23/10/08 11:27:

      מרגש

      העיקר שמאריכים את תוחלת החיים באופן מלאכותי ומתגאים בכך שתוחלת החיים עולה...

       

      להחזיק אנשים בחיים במצב של חסר הכרה או מחוברים למכונות זה כבר לא חיים.

      צריך לתת להם להיפרד בטוב, להפחית את הסבל עד כמה שאפשר במקום להזריק להם תרופות באופן רציף.

       

       משתתף איתכם בעצבכם, אני עברתי את זה לפני חמש שנים וזה נראה כמו אתמול.

       

       תודה על הפוסט

       

       

        23/10/08 11:25:

      גם העיניים שלי התלחלחו להן.

      (*)

        23/10/08 11:25:
      אוי זה נורא כואב. נשיקות יקירה
        23/10/08 11:24:

      מקסים כתבת.

      ריגשת מאוד.

      מצטערת בשביל דן.

      זועף

        23/10/08 11:20:

      סיפור מופלא, אומנם לקוח מהחיים, אבל בכל זאת מיוחד,

      מתברר שגם לגברים הציניים יש נקודות רגישות,

      זה יפה שהוא שיתף אותך למרות שלא את לחצת הפעם על הנקודות הרגישות הפעם,

      רק זכרון אביך שנצרב בתודעתך, התערבב , בפחדיו של ידידך

      ואם גם קנו במחיר כזה גולגולת מת ששיבץ ביהלומים אמן שחי,

      כנראה שהמוות מעסיק אותנו יותר ממה שאנו רוצים להודות.

        23/10/08 11:19:

      ברררר, החזרת אותי לימים רעים וקשים בהוספיס תל-השומר.

      כמו שאמר הבחור מעלי, לעצמי לכל היקרים לי אני מאחל אריכות ימים שבסופה יבוא מוות מהיר, צלול ונטול כאבים.

        23/10/08 11:19:

      קשה מאוד להכין את עצמך לפרידה מהורה..... יחד עם זאת החיים חזקים מאיתנו, וכשזה קורה, אתה ממשיך הלאה.
        23/10/08 11:18:

       עלמה, האים דן  יודע  ?

       כמה חיבוקים הוא עומד לקבל כאן..

       את חברה טובה לדן ..אים קיים או דמיוני.

      קורע לב.

      זה מצפה לכולנו,

      אבל אנחנו לא מאמינים, שזה יגיע.

       

      מכירה את העבודה של דמיאן הרסט,

      מעניין אם נמכרה לפי קאראט...

        23/10/08 11:17:

      עוררת בי זכרונות מהעבר המאוד קרוב...

      לצערי החיים במצב כזה הם כבר לא חיים.

      מאוד קשה לראות כך את ההורים. מאוד.

        23/10/08 11:16:

      עלמה,

       

      קוראת אותך בשקיקה כבר הרבה זמן 

      בכל פעם מחדש אני נפעמת מכישרון הכתיבה

      מהרגישות לפרטים, מההומור....

       

      גם התגובות שלך לתגובות של אחרים ראויות לכוכבים.

       

      אני לא מגיבה לפוסטים שלך כמעט, כי לי אין מילים להגיד לך

      אחרי הכתיבה שלך... ואת ראוייה ליותר מסתם קלישאות

       

      אך הפעם  לא יכולתי לעמוד לפני הדמעות שלך... (טוב הלחלוחית בעיניים גם משהו)

       

      תמשיכי לכתוב, אני רואה שאת מתמודדת יפה מול המבקרים שלך

      אז אני לא דואגת שהם ישברו אותך

       

      יעל*

       

        23/10/08 11:14:

      עד שאתה לא מתמודד באופן אישי אתה לא ממש מבין מה זה,ולצערי אני כן,

      מאחל לעצמי מוות כמו של רפול קצר מהיר ואלגנטי.....בעוד הרבה שנים.

        23/10/08 11:14:
      פשוט כואב ומפחיד.מזלו שיש לו אותך לידו לחבק
        23/10/08 11:13:
      איזה פוסט מרגש , מתחברת כל כך למה שכתבת , קשה כל כך לראות אנשים שאנחנו אוהבים סובלים.
      קשה כל כך להיפרד , אפילו שיודעים שזה מגיע.
      על אחת כמה וכמה כאשר נפרדים בטרם עת. בוכה
      *
        23/10/08 11:13:

      כוכב 10

        23/10/08 11:13:

      מציאות עצובה....

        23/10/08 11:07:


      שונאת בדיחות מעפנות

      שונאת לבכות

      לפעמים

      זה מה שמציל אותנו ממותנו שלנו בעודנו חיים.

      נשיקות.

        23/10/08 11:02:

      מרגש. מרגשת.

      תמיד היינו ותמיד נשאר..

      הילדים הקטנים של ההורים שלנו.

      קשה לראות את אמא או אבא הגיבורים..

      נעלמים.. לתוך חוסר אונים.

      חיבוק ממני נשיקה

       

       

        23/10/08 10:49:

      אמא אמרה לי דני

      ילדי הוא גיבור ונבון

      ילדי לא בוכה אף פעם כמו פתי קטון.

       

      אבל כשקוראים את הפוסט הזה

      אי אפשר שלא לבכות.

        23/10/08 10:48:

      עצוב ומרגש...מזכיר דברים שרוצים לשכוח..הרי כולנו עוברים זאת, וכולנו נגיע איכשהו גם לזה..
        23/10/08 10:45:


      צימררת אותי עלמה,

      הפטמות נעמדו לי .....

       

      כואב ועצוב זועף

        23/10/08 10:42:

      עלמה  עלמה

      איזה  פוסט  מרגש.....

      כי  הוא  כ'כ  אמיתי

      וחלק  מהחיים  שלנו

      זה  מה  שנקרא

      'צער  גידול  הורים'

      כואב  מאוד  להיפרד  מההורים  שלנו

      שנתנו  לנו את  החממה  ההתחלתית  של  החיים

      בחיי  שעומדות  לי  דמעות  בעיניים.............. 

        23/10/08 10:41:

      עלמה אוהבת

      כתבת נפלא...

      מרגש ונוגע...

      אין מילים...וכל המוסיף גורע...*

      פרופיל

      עלמה אוהבת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הכי מכוכבים

      הכי נצפים

      הכי אישיים

      זהירות, תוכן שיווקי