טעות, טועים, טעינו (פוסט מצולם)
בסוכות שעבר עדיין למדתי. יותר נכון, כתבתי. זה היה החודש האחרון בו קיבלתי את המלגה וביליתי אותו בקריאת ערמות עצומות של מאמרים, דולה משפט מזה או מאחר, מנסה לנסח את מה שתהיה ה"תזה" שלי. ישבתי ספונה בבית וכל רגע פנוי הוקדש לקריאה וכתיבה. אני זוכרת את הרגע שקיבלתי את החוברת הכרוכה. אחזתי בה כמעט בחרדת קודש. עילעלתי בה ולא האמנתי שזו אני שכתבתי. החוברת הזו מאוחסנת היום בקופסה נשכחת ומאותה תקופה נותרו חקוקים במוחי מאגרי ידע עצומים, שלא מעניינים אף אחד. רק הוא מסכים לפעמים, בשעת טיול בים, להקשיב לי מסבירה בלהט על התבטאות מורפולוגית שונה של DNA זהה לחלוטין. לזכותו יאמר שהוא לא נראה סובל יותר מדי.
ובשנה שחלפה עברו אפילו בכר המחקר שלי, הירקון, מים רבים, וחיי שקקו חוויות ואירועים. עד שנגמר לי האויר וייחלתי לרווח.
והיקום שמע ומשך בכמה חוטים ובסוכות הנוכחי הוציאו אותי לחופש. חופשה כפויה.
ופתאום, אין שום "צריך", אין שעון מעורר, אין מרדף אחרי הזמן. ופתאום יש שותף למסעות קטנים בארץ. ופתאום, לא כל כך נורא להיות בדרכים יחד עם כל עמישראל.
ואחת הדרכים שילחה אותי בטעות אל מקום הומה קולות ציפרים ורמשים, מנצנץ בקרני השמש, מרטיט נימי נפש
מקום שרוחות הסתיו מרשרשות בו, מעודדות שיח קנים מלטף
טעות שהשלווה שבה מזמינה מגלן לעמוד נטוע במקומו שעות ארוכות, ללא גילוי בהלה או החרדתו ע"י מכונית חולפת או צופר אמבולנס מיילל
ובצידי הטעות הזו שיחים קוצניים. כמה חד הקוץ, כך מתוק הפרי. והעיניים סורקות "הנה, כאן יש כמה בשלים" והיד נשלחת בזהירות, האצבעות קוטפות ושולחות את הפרי אל הלשון המתענגת.
והיו שם גם עגורים (שיזכו לפוסט פרטי משלהם). המונים. מפטפטים ומברברים. ממריאים ונוחתים, ובין המראה לנחיתה עושים לי התרגשות גדולה בלב ושמחה גדולה בעיניים
ולא טעיתי לשם לבדי. הייתי איתו ותוך הליכה חשבתי על חדוות החלוקה הזו; כמה נהדר לחלוק חוויות, עם מילים, בלי מילים, באינטימיות וקרבה.
כי בשניים, אפילו צבים יודעים, הרבה יותר נעים.
________________________________________________________
אה, ואיפה הטעות, אתם שואלים? ובכן...רק בערב הבנו שהאטרקציה האמיתית היא אגמון החולה. אנחנו בטעות היינו בחולה בלי האגמון.
וגם ושוב - את הצילומים האלה, זה הוא צילם. |
