מחר
פוסטים פופולאריים
-
"אין לחיים שלנו מטרה מוגדרת מראש." (פרופ' אסא כשר)
9/10/08 | 1507 צפיות
-
הדיבור מהותי לנו כבני אדם
28/11/08 | 1242 צפיות
-
הכל פשוט - פשוט, הכל על השולחן.
17/10/08 | 927 צפיות
-
מחווה ל-ריקוד המוזר של הלב
6/12/08 | 688 צפיות
-
עשרה כלבים מסוג ביגל
17/12/08 | 1458 צפיות
-
מי אמרה מיתון ולא קיבלה?
2/1/09 | 1163 צפיות
פוסטים אחרונים
- מי אמרה מיתון ולא קיבלה? 2/1/09
- עשרה כלבים מסוג ביגל 17/12/08
- גשם 14/12/08
- מחווה ל-ריקוד המוזר של הלב 6/12/08
- חילופי עונות 4/12/08
- הדיבור מהותי לנו כבני אדם 28/11/08
כשהיא חזרה הביתה ממררת בבכי
כשהיא חזרה הביתה ממררת בבכי, נחמץ ליבי, כשלו רגלי בריצתי אליה. ילדתי, אדומת עיניים, זולגת דמעות, תחושת העלבון בפניה, נזרקתי לכל הרוחות. נשימותיה מהירות, זיעתה כריח הפחד שבעיניה. פניה פני ארגמן,רטובות. עליבות בשפתיה הרועדות, הרוטטות, במבטה. והיא כולה נשמטת אל בין זרועותי בתבוסה. אספתי אותה אלי חיבקתי, נישקתי את הדמעות, רחצתי, ניקיתי, שאלתי, דיברתי, עשיתי.
לכל הרוחות,קיללתי, איפה אתם? מתי הפסקתם לראות, מתי התחלתם להתעלם? כשילדתי,בוכיה פצועה פגועה, רצה הביתה אחוזת יאוש – ל א מ א ? מה עלינו ללמד את ילדנו על אלימות? על הצקה? אלו כישורים נרצה שיהיו להם? מה אתם יודעים על התנהגות ילדיכם בביה"ס? מיליוני שאלות לי, ואין לי מתכון סדור לעניין, רק מספר נקודות למחשבה : 1. עלינו ללמד את ילדנו את היכולת להבין אנשים אחרים, מה מניע אותם, איך הם פועלים, ואיך לעבוד בשיתוף פעולה עימם. 2. עלינו לחדד את המודעות העצמית שתסייע להם לנהל את רגשותיהם, לשלוט על דחפיהם,לא להיסחף אחריהם ולהרגיע את עצמם במצבי כעס ותסכול. 3. עלינו ההורים מוטל טיפוחם של כישורים רגשיים וחברתיים. 4. עלינו להזכיר ולזכור ש"ילדים תוקפנים נבדלים מלא-תוקפנים ברמת האמפתיה לזולת, ברמת המודעות וביכולת שליטה". אדם במיטבו הוא אוטונומי, בעל השקפת עולם ערכית, מוסרית,בעל תחושת השתייכות, בעל יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל מודעות עצמית לכוחות, לחולשות,לסיכויים ולסיכונים, לגבולות הפנימיים ולגבולות החיצוניים; אדם במיטבו הוא בעל הנעה פנימית; בעל יכולת לממש את נטיותיו ואת יכולתו ; בעל יכולת לגמישות בהתמודדות עם שינויים ומצבים משתנים; בעל כישורים לניהול עצמי הכוללים אקטיביות, יכולת להבעה, יכולת לניהול ולויסות רגשות, שליטה עצמית , מנהיגות; בעל יכולת בחירה בחיים המכוונים על ידי מחשבה מעמיקה ומשוחררת; בעל כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל חשיבה ביקורתית; בעל יכולת לכוון את חייו על פי המטרות שהציב לעצמו. 6. באופן ציורי ניתן להסביר לילדים את התיאוריה של המצקת והדלי: × לכל אדם יש דלי בלתי נראה: אנחנו במיטבנו - כאשר הדלי שלנו עולה על גדותיו,בהתאם לדברים שאנשים אחרים אומרים לנו או עושים לנו. אנחנו מרגישים גרוע - כאשר הדלי שלנו ריק. × לכל אדם יש גם מצקת בלתי נראית: בכל מפגש עם אנשים אחרים - אנחנו יכולים להשתמש במצקת שלנו כדי למלא את דלייהם, או כדי לשאוב מהם. כאשר אנו בוחרים למלא את הדלי של האחרים - אנחנו ממלאים גם את הדלי שלנו - הבחירה משפיעה מאוד על מערכות היחסים שלנו, על יעילותנו, על בריאותנו ועל אושרנו. לסיום טיפ טיפה אופטימי, שיר שנכתב מתוך נשמתו של ילד:
לָמָה בְּמַכּוֹת / אֵהוּד מָנוֹר כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְבֵית הַסֵפֶר לִפְעָמִים אֲנִי פּוֹחֵד, כִּי אֲנִי אַף פַּעַם לֹא יוֹדֵעַ לִקְרַאת מָה אֲנִי צוֹעֵד. יֵשׁ תָּמִיד אֶחָד, שֶׁמְחַפֵּשׂ כָּל רֶגַע מַטָרָה לָאֲבָנִים וּלְחוֹל. יֵשׁ תָמִיד אֶחָד שֶׁ"מֵת לָשִׂים לִי רֶגֶל" וְחוֹשֵׁב שֶׁהוּא גִיבּוֹר גָדוֹל.
יֶלֶד, מָה אַתָה מוֹכִיחַ? לָמָה דַוְוקָא בְּמַכּוֹת? יֶלֶד, יֶלֶד, גַם אַתָה עָלוּל מָחָר לִבְכּוֹת.
וּבַהַפְסָקָה, בַּכַּדוּרֶגֶל הַמִשְׂחָק גוֹעֵשׁ, רוֹעֵשׁ, מִי שֶׁלֹא מַצְלִיחַ מוּל הַשַׁעַר סְתָם בּוֹעֵט בְּמָה שֶׁיֵשׁ. יֵשׁ תָּמִיד אֶחָד שֶׁמְאַיֵים בְּכוֹחַ, מְנַפְנֵף בְּלִי הֶרֶף בְּאֶגְרוֹף, יֵשׁ תָּמִיד אֶחָד שֶׁלֹא נוֹתֵן מָנוֹחַ, אִם תִּרְצֶה לִבְרוֹחַ הוּא יִרְדוֹף.
יֶלֶד, מָה אַתָה מוֹכִיחַ? לָמָה דַוְוקָא בְּמַכּוֹת? יֶלֶד, יֶלֶד, גַם אַתָה עָלוּל מָחָר לִבְכּוֹת.
לִפְעָמִים אֲנִי יָכוֹל בְּשֶׁקֶט, לְהַחֲזִיר לוֹ בְּקַלוּת, אַךְ זוֹכֵר הֵיטֵב שֶׁטוֹב עֲדַיִין לֹא צָמַח מֵאַלִימוּת! כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֵר כָּל יוֹם בַּצָהֳרַיִים אָז נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי חוֹלֵם אֲרוּחָה טוֹבָה אוֹכַל אַחַת וּשְׁתַּייִם טוֹב לִהְיוֹת בָּרִיא וְגַם שָׁלֵם.
יֶלֶד, מָה אַתָה מוֹכִיחַ? לָמָה דַוְוקָא בְּמַכּוֹת? יֶלֶד, יֶלֶד, גַם אַתָה עָלוּל מָחָר לִבְכּוֹת.
יֶלֶד, בּוֹא תַּקְשִׁיב לִי רֶגַע דַף חָדָשׁ נִפְתַח הַיוֹם יֶלֶד, יֶלֶד, תֵּן לִי יָד וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם. |
תגובות אחרונות
-
alxm
בתגובה על מי אמרה מיתון ולא קיבלה?
-
zohey
בתגובה על אני ואני
-
ofer ben z
בתגובה על אני אחרי הנצחון - ממשיכה בחיים
תגובות (69)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה שלמה.
תודה.
היום הבת שלי סיפרה לי, שאחת הבנות אמרה לחברה טובה שלה:"אם תהיי חברה של ... (ביתי)
אני לא יהיה חברה שלך".
למרבה המזל, אותה ילדה לא נסחפה עם הזרם וקבעה נחרצות ש"אף אחד לא יגיד לי מי יהיו החברות שלי"
דיברתי עם אמה היום, והיה ברור לי שהחינוך בא מהבית.
אני מנסה לעשות סדר והגיון ופוחדת.
תודה.
העלת כאן נושא לא פשוט בכלל
ובוודאי שאי אפשר לפתור אותו על רגל אחת
הבעיה היא לא רק בילדים או בנוער
אלא גם בהורים שלפעמים אלימים יותר מהילדים
ונתקלתי בסיטואציות כאלו לא מעט
וכן ללמד את הילדים להיות יותר קשובים לאחרים
ופחות אלימים ולחנך שיש דרך אחרת לפתור דברים
מחריד. יפה כתבת.
גם לי לפעמים יש הרגשה שכשאני שולחת את בני לביהס אני שולחת אותו לאיזה ג'ונגל חסר הגיון
או שבעצם ג'ונגל עם חוקים משלו...
ואין לי שם שליטה
וזה מפחיד...
מה מותר הילד מן המבוגר ?
לא תמיד החברה שבה נמצא הילד היא החברה האידאלית עבורו (או אולי תמיד איננה ) .
ההורים או הרשויות הן המחליטות באיזו חברה יבלה הילד את יומו .
ואם הילד סובל - הסברים יפים ועדוד אולי יועילו משהו רגעית אך למחרת בלכתו שוב לגן או לבית הספר יתייצב שוב לבדו חסר אונים מול השפלות ופחדים .
המבוגר חפשי ויכול (לא תמיד) לומר תודה - זה לא מתאים לי וללכת למקום מתאים .
ישר כח לך על העלאת הנושא החשוב ועל השיר המקסים של אהוד מנור שצרפת .
שלמה
יופי של פוסט .
נתקלנו בסיטואצייה דומה עם בנינו הצעיר
אלימות הגוברת עם המעבר לחטיבת הביניים .
כתיבתך מעניינת מאתגרת ומעוררת מחשבה .
תודה :)
אבחנה דקה לך.
תודה.
משחק התפקידים נראה לי רעיון מצוין - תודה
אני אנסה אותו.
אמרתי כמעט הכל, אבל רוצה להבהיר:
ביתי היא ילדה שלא מרימה ידיים, ממשיכה קדימה,
ומתמודדת עם כל דבר בעיתו - ממש כמוני.
ישנה קבוצה של כ-4 בנות בכיתתה שמתנהגות אליה בגסות,
מקללות, לא משתפות אותה במשחקיהן,
ומנסות להשפיע על שאר הכיתה ללכת בדרך זו.
המקרה שכתבתי בפוסט קרה פעם אחת בפעולה בנוער העובד,
והיה מוקצן מאוד.
מאז היא הפגינה אומץ רב והלכה שתי פעמים לפעילות,
החליטה שאינה מעוניינת להמשיך, ואני מכבדת את החלטתה.
כתבתי מתוך הכאב הפרטי שלי,
אך גם מתוך ידיעה שאינני יכולה לחיות את החיים בשבילה,
ואינני יכולה להתערב ולתקן דברים בכל פעם שצץ איזשהו קושי.
במקרה זה היא זקוקה לעזרה, שאותה היא מקבלת.
כתבו פה עוד כמה דברים ממש נכונים וחשובים:
שהבת שלך תראה שאת פועלת, עושה משהו. חווית חוסר האונים שלה קשה מאוד, ואם היא חווה גם אותך חסרת אונים - זה שבר רציני. תכעסי, תעשי טלפונים, תבררי, תפעלי! זה השיעור לחיים: מול עוולה, או פגיעה צריך לפעול.
לא יודעת עם מייל, כי אחר כך לכי תדעי לאן זה יתגלגל. נראה לי עדיף יותר, לטלפן להורי הבנות המציקות. לעשות קצת אימונים לפני זה, איך את פונה אליהם. הורים בדרך או מגוננים מאוד על הילדים שלהם, לא משנה כמה הילדים חארות (סליחה!), ואז את מבינה מאיפה הילדה הזאת למדה להיות כזאת מגעילה, או שהם בשוק, הלם, רוצים לעזור, מתגייסים מיד. גם הורים שדוחים את הפניה שלך - משהו שם מחלחל. הם יעשו לך שריר בטלפון (מה פתאום, הבת שלך מגזימה, אולי היא הזמינה את זה, הבת שלי לא עושה דברים כאלה.. וכו'..), בכל זאת, אחר כך הם יגששו, ינסו לברר מה היה שם, ואולי אפילו יקחו קצת אחריות. אבל משהו יזוז. אי אפשר ואסור לעבור על הדברים האלה בשתיקה. אנחנו - המבוגרים - לא צריכים לפחד מהילדים המציקים (ואנחנו כן, כי גם לנו הם הציקו פעם, לא?).
כשילדות מקובלות הציקו לבת של חברה טובה שלי, בסופו של דבר, אחרי ששיחות עם ההורים לא עזרו, היא עלתה על ההסעה בוקר אחד, וככה מול כולם, פנתה באופן מאוד תקיף, על גבול התוקפני, אל המציקות, ופשוט הפחידה אותם והודיעה להם, שעוד הצקה אחת והיא תפנה למשטרה. והיא דיברה אליהן כאילו הן מציקות לעוד ילדים, לא רק לבת שלה. ומישהי כאן כתבה ששלחה את הגרוש שלה לסגור חשבון עם הילד המציק. כן, צריך להתערב, להיות נוכחים ולהגיב!
ואיפה המורות?? מתי זה קורה?
לדעתי - להתקשר למורות, למנהלת. הדברים הללו מתרחשים בדרך כלל מתחת לאף של המורות, בהפסקה, או באיזה פינת מסדרון נידחת. הם צריכים לדעת מזה, ולדעת שאת פועלת, ושיש מאחוריך עוד אנשים.
אולי יש עוד ילדים כאלה שמציקים להם? נסי לגלות, ולחבור אל ההורים שלהם.
בהצלחה יקירה!
כל ילד מתמודד עם עלבונות. הכאב הזה והאופן שבו הוא יתועל - זה מה שירכיב את האישיות שלו.
תפקיד ההורה - קודם כל להכיל את הכאב של הילד.(ובלי קשר, כמובן, גם לנקוט אמצעים - לפנות ל"צינורות המקובלים").
הקושי של ההורה בהתמודדות הזאת - הוא של ההורה, לא של הילד...
תודה על פוסט מעורר מחשבה.
עלמה
איזה מבאס זה לקבל ילד שחטף מכות... בבא לך לחנוק את הילד ואין לך מה לעשות...
רק להסביר שההוא נכה בפיו ולכן משתמש בידיים. :-(
ראשית, אני מצטערת בשביל בתך ועבורך גם.
שנית, הפוסט הוא חשוב ומעורר מחשבה.
ולתכלס - כשהילדים שלי היו בגילאים האלה, ונאלצו לעתים להתמודד עם עלבונות ורוע, הייתי עושה איתם משחקי תפקידים ומלמדת אותם כיצד לענות. מפעם לפעם היו להם יותר כלים, שהרי בעצם אף אחד לא מלמד אותם דברים כאלה! תנ"ך ומתמטיקה לא מספקים מיומנויות חברתיות.
זה כמובן חוץ מהטיפול ב"צינורות המקובלים".
חוץ מזה, דאגתי לנסות להעלות את הבטחון העצמי שלהם באמצעות רכיבה על סוסים ועוד כל מיני.
מקווה שיעבור בקלות.
}{
זו הדרך שלנו כעת.
מקווה שלא אזדקק לפתרונות אחרים.
בוקר אור ענת,
אני קוראת את מילותיך ומהנהנת בכל רגע.
אני , עדיין , לא אמא לילדים , ועם זאת אני מכירה את הבעיה מבפנים בתור אדם שעבד עם ילדים , במערכת החינוך, במשך שנים רבות.
ילד אלים - זה ילד, שזועק לתשומת-לב- זו גישתי.
ישנן דרכים רבות לעניין - ואין אחת נכונה יותר מהשניה .
אנייכולה לומר לך- בתור גננת- שאני בפירוש לא סובלת את הגישה של ההורים , שמלמדים את ילדם "תחזיר מכות בחזרה". אנחנו מחנכים לאלימות - בו בזמן - שזה מעגל זדוני - ואי אפשר לצאת משם- ההסטוריה חוזרת על עצמה.
אני, בהחלט , מצדדת בשלב ראשון, לשוחח עם הגורמים החינוכיים, וללכת בצינורות המקובלים, ובהמשך, להגיע עד להורי הילד/ה -אם הבעיה לא נפתרת .
כמובן - שאי אפשר להיות "צדיקים" יותר מהאפיפיור!!
קראתי באחת התגובות שלך את מילותיך :
אגב, הייתה תקופה ששלחתי את הגרוש שלי שיטפל מקומית בילד אחד בלבד מחוץ לשעות הלימודים, מה שנקרא, בשפה שאותו הילד מבין היטב.
אני לא מתביישת בכך, ולראייה, מאז אותה "שיחה" של הגרוש שלי עם אותו הילד - הוא לא מתקרב יותר לבתנו.
לפעמים, אין ברירה.
זאת האופציה האחרונה , מבחינתי.
לפחות - היא לא משחזרת את מעגל האלימות , אצל הילדים . אם המצב ממשיך , וכל השלבים הקודמים לא משנים את האלימות ולא גורמים להפסקתה - הדרך הכי קיצונית לפעולה, שאני הייתי פועלת עם ילדיי (כשיהיו לי) - היא להרתיע את האלימ/ה בדמות מבוגר. כמו שאמרת - פעמים רבות, זה מפסיק את העניין.
שבת מבורכת יקירה.
בתך צריכה לראות עשייה.
עשייה היא גם הגעה לבי"ס, שיחה עם המורה והמנהלת, דרישה לקבלת תשובות.
טלפונים להורי הילדים המעורבים בנוסח שטל כתבה עליו.
אני בטוחה שבתך לא מצפה שאימא שלה תלך ותחנך את הילדים המציקים אלא תפעל למענה ותאמין לגירסתה ותתן לה הרגשה שהיא לא לבד בעניין זה.
ילדים בהחלט יכולים להבין שתיקון מצבים בעייתיים לוקח זמן רב.
בתי הבינה זאת והייתה רק בת 6.
כמובן, צריך לתת לבתך לדבר ככל שתרצה על מה שהיה ומה שקרה - ללא כל קשר כמה זה מכאיב לנו כהורים ומפוצץ אותנו בפנים - כי היא חייבת לעבד את ה"חוויה".
יש לתת לה להוציא החוצה ולסגור חשבון בינה לבינה, ללא כל קשר לאחרים המעורבים כי זה עוזר להתנקות.
אם היא בוכה, יש לחבק חזק ולומר ללא הפסקה - את לא לבד.
אני איתך!
זה מה שחשוב באמת.
אגב, הייתה תקופה ששלחתי את הגרוש שלי שיטפל מקומית בילד אחד בלבד מחוץ לשעות הלימודים, מה שנקרא, בשפה שאותו הילד מבין היטב.
אני לא מתביישת בכך, ולראייה, מאז אותה "שיחה" של הגרוש שלי עם אותו הילד - הוא לא מתקרב יותר לבתנו.
לפעמים, אין ברירה.
מה שחשוב עבור בתי היה לראות שבמה שקשור לטובתה האישית - הוריה, גם אם גרושים - מאוחדים הם.
איריתה, אני פוחדת שתרגיש שאני והמבוגרים סביבה מאכזבים אותה,
משום שזו בעיה שלא ניתנת לפתרון אינסטנט,
והזמן הוא פקטור מששמעותי.
לאור מה שכתבת, חשבתי שאולי אני צריכה לשלוח את הפוסט הזה להורי כל הילדים בכיתה של ביתי.
אולי תתפתח מזה מודעות ושינוי.
מה דעתך?
קיבלתי את שנתת ותודתי שלוחה לך.
משתדלת לתת ולמלא בעצמי, וקשה עכשיו.
תודה
כל זמן שהיתה בגן, אמרתי לה:" מרביצים לך - תחזירי",
מתוך הבנה שזו עוד סוג של תקשורת בין ילדים קטנים שעדיין לא מביעים את עצמם בע"פ במלוא מובן המילה.
אבל עכשיו?
היא בת תשע, ושואלת אותי: "איך מגיבים על אלימות מילולית?"
אמרת הכל......
הכי חשוב שבתך תדע שאת פועלת למענה ולא תחוש תחושה של חוסר אונים ובדידות.
סומכת עלייך לגמרי בעניין זה.
איריתה
יקירתי, כאמא לאמא: מבין שלושת בני, אחד מושך אש. אלוהים יודע למה (יש לי ניחוש), קושי להתנהל כמו כולם, רגישות יתר, חוסר תחכום חברתי. כן, בפירוש מושך אש. ראיתי אותו כמה פעמים קצת מהצד, בטיול שנתי, בסוף יום לימודים כשבאתי לאסוף ועוד. זה קשה לראות את זה, קשה לפעמים לתמוך, קשה שלא להתפוצץ וללכת לפוצץ מישהו אחר! הנה כמה הצעות, שאני מניחה שרבות מהן את כבר עושה:
* דיבור שוטף וצפוף עם המחנכת + טלפונים ישירים גם למורים אחרים אם צריך.
* להרים טלפון להורי הילדים המציקים!!!! אפילו להזמין לקפה. למצוא את הדרך לדבר איתם כשותפים לבעיה, לא כאנשים רעים שיש להם ילדים מציקים (זה קשה...). הרבה הורים בכלל לא יודעים מה קורה בבי"ס, ואם יודעים אז לא את מימדי השותפות של הילד/ה שלהם בעניין. הורים צריכים לדעת, אפילו אם הם בהתחלה מתנפלים על מי שמאשים את הילד/ה הקדוש/ה שלהם, משהו מחלחל, והם שמים לב יותר, ואולי עובר איזה מסר לילד. בעיקר אם את מתקשרת כל פעם אחרי שקורה משהו!! באמת - לא להתנפל ולהאשים, אלא לדבר על מצב בעייתי, על מצוקה וכו'.
* לערב יועצת/פסיכולוגית אם יש בסביבה.
* לפנות לעזרה מקצועית: קבוצה של הדרכת הורים, או יעוץ פרטי בנושא הדרכת הורים, אולי כמה פגישות אצל מטפל/ת משפחתית, וואולי טיפול כלשהו לילדה. זה לא סתם עניין טכני - חטפה מכות, או הציקו לה בהסעה. יש כאן עניין מערכתי וחשוב מאוד לטפל בזה באופן מקיף, רציני ומעצים. אנחנו נכנסנו לתהליך עם שיטת אלבאום - וזה עובד יפה מאוד, טפו טפו. ילדים מושכי אש זקוקים לעזרה ולתמיכה וגם ההורים שלהם :))
את מוזמנת לכתוב לי למייל, אשמח לספר לך יותר.
שבת שלום
הרבה אהבה
טל
יקירתי
לקחתי את תיאוריית הדלי
ושמחה להעניק לך
אני עכשיו יודעת בביטחה
שהוא יתמלא
אבל מה שקובע באמת זה הרגע בו הילד עומד בחצר בית הספר וחוטף מכות- באותו רגע הדבר האינסטיקטיבי והנכון לעשות (לדעתי הבלתי קובעת לחלוטין) הוא לתת מכות חזרה- והכי חזק שאפשר.
מבטיחה לך שאם הוא לא יעשה זאת ובמקום זה יעמוד וירצה להם על תאורית האנשים השונים וצרכיהם הנפשיים- הוא יחטוף יותר.
ולמען הסר ספק- אני נגד אלימות על כל צורותיה.
?
אני נשארתי, בלתי רגועה ומוטרדת.
תודה על החיזוק והאמפתיה.
צטט: מירי אומידי פולני 2008-10-24 00:42:20
כאמא לילדים מזדהה איתך מאוד
אם יורשה לי להוסיף לדבריך הנבונים והחכמים
שהצקות בדרך כלל ניגרמות לילדים שמקנאים בהם
על יופים ואו שיכלם החריג יחסית לכיתה,או לילדים
שניתפסים חברתית כחלשים ואז מרגישים
שאפשר לרדות בהם ,לצחוק על חשבונם כפלטפורמה
להאדיר ולמתג עצמם(את הילדים המציקים) כשולטים
וכחזקים .
הסברך מדויק לדינמיקה החברתית ששוררת בכיתתה.
קבוצה של ארבע בנות "מקובלות" שבונה את מעמדה החברתי
תוך כדי מזעור, ופגיעה .
ברור לנו כמבוגרים שזה בא ממקום של חולשה
ולאו דווקא של חוזק ואת זה חשוב ורצוי להבהיר לילד.
באופן אינטואיטיבי, היא מבינה את זה, מנתחת ומעריכה
את המצב בבגרות מעוררת גאוה ותקוה.
בנוסף חשוב להקנות לילד כישורים חברתיים כי זה
מה שיחזק אותו בכיתה ובעקבות כך ההצקות יתמתנו.
חשוב למצא את הנישות אליהן הילד מתחבר וטוב במיוחד
ולתת לו לפתח את זה בחוג או משהו דומה
בכדי לחזק את ביטחונו העצמי
העלית נקודה חשובה.
אני מנסה לחשוב על הדרך שבה אוכל לתת תוכן מעשי למילים הללו..
ולתת לו תחושה שהוא שווה, שהוא מוכשר וזה
ייתן לילד כלים נוספים לעניין את חבריו ולרכוש
את אהדתם והערכתם.
חריגותה, באופן יחסי בכיתה, ביטונה העצמי ובגרותה הדגישו את שונותה,
ובאופן משני "גרמו" למצב הזה.
ולסיום אומר דבר שהוא
לא פוליטיקלי קורקט ויהיו כאלה שיחלקו עלי
עולם הילדים מאוד אכזר ואם הילד ניתפס
כחלש או כילד עם כפתורים אותם ניתן ללחוץ
ולגרום לו לבכי או להשפלה אז הילד הנ"ל בבעיה קשה,
לפעמים צריך לדעת להחזיר ובלשון הרחוב להראות
שאתה לא פראיר גם זה עוזר מניסיון.
מענה מהסוג הזה מעורר התנגדויות חזקות נוספות וממשיך את הדינמיקה הזו
שהרי הן מצפות ממנה להתקפל ולהעלב.
אבל יתכן ואת צודקת.
וצריך להתמודד בכוח מול כוח.
תודה מירי, סיפקת לי חומר להתבוננות נוספת.תודה, דנה מתוקה.
מיגור התחושות=מתן מקום מתאים לביתי לבטא את התחושות מתוך פחד שלי ,
שלא יהיו שלא מדברים עליהם, כדי שתוכל לבטא את עצמה בעוצמה מקסימלית,
כדי שתתנקה מהרעל, שלא תשאר כעוסה ונעלבת.
נכון. אני סתם מתרברבת.
בדיוק אתמול הבן שלי סיפר לי שהילדים מההכיתה שלו צחקו על האופניים שלו., והוא אפילו לא יודע מה לא בסדר בהם, והזיל כמה דמעות.
שאלתי אותו אם הוא נעלב מזה.
הוא אמר שכן.
מלמלתי לו משהו על רוע של אנשים, ולכלכתי קצת על הילדים האלה. אמנם הבן שלי עם דליים מלאים, אבל לי לקח להירגע מזה הרבה יותר זמן ממנו.
אני תמיד אמרתי לילדי ואומר לילדי אחרים כולל בהרצאות בתחום אלימות בני נוער,המוח ממוקם במקום הגבוה ביותר בגופינו ולא לחינם, המוח ממוקם מעל כל אברינומעל היד המתרוממת וכמובן מעל ומעבר לפה. אז...
כשהורמה היד סימן שהפסיד הפה וכמובן המוח, כשהיד עולה מעל למוח הפסיד כל הגוף כולו. הפסיד הפה שלא ידע לומר ולהתגונן, והפסיד הראש שלא ידע לתכנן מהלך שיוביל אותו לדרך המלך ובכך למנוע עימות.
אבל.. כשהתוקף הביריון לא מבין ו-אין כל דרך אחרת וכן מאחר ואנחנו לא שיכים לכת ה-אמיש, ואנחנו לא מורמונים שנגיש את הלחי השניה, פשוט תקרע את הבן... אל תעשה חשבוןאבא אחר כך יבוא לנחם את אביו.ובא לציון גואל או לגאולה ציון.אהבתי את כתיבתך הנרגשת המתרגשת, ומרגשת.וויילד
(בהתחלה חשבתי לכתוב משהו שונה אבל החלטתי לכתוב מה שאני מרגיש)
תודה לך על הפוסט, זה ממש לא קל יקירתי, בפעם הבאה פשוט תקראי לי ולצוות שלי.
כאמא לילדים מזדהה איתך מאוד
אם יורשה לי להוסיף לדבריך הנבונים והחכמים
שהצקות בדרך כלל ניגרמות לילדים שמקנאים בהם
על יופים ואו שיכלם החריג יחסית לכיתה,או לילדים
שניתפסים חברתית כחלשים ואז מרגישים
שאפשר לרדות בהם ,לצחוק על חשבונם כפלטפורמה
להאדיר ולמתג עצמם(את הילדים המציקים) כשולטים
וכחזקים .ברור לנו כמבוגרים שזה בא ממקום של חולשה
ולאו דווקא של חוזק ואת זה חשוב ורצוי להבהיר לילד.
בנוסף חשוב להקנות לילד כישורים חברתיים כי זה
מה שיחזק אותו בכיתה ובעקבות כך ההצקות יתמתנו.
חשוב למצא את הנישות אליהן הילד מתחבר וטוב במיוחד
ולתת לו לפתח את זה בחוג או משהו דומה
בכדי לחזק את ביטחונו העצמי
ולתת לו תחושה שהוא שווה, שהוא מוכשר וזה
ייתן לילד כלים נוספים לעניין את חבריו ולרכוש
את אהדתם והערכתם.ולסיום אומר דבר שהוא
לא פוליטיקלי קורקט ויהיו כאלה שיחלקו עלי
עולם הילדים מאוד אכזר ואם הילד ניתפס
כחלש או כילד עם כפתורים אותם ניתן ללחוץ
ולגרום לו לבכי או להשפלה אז הילד הנ"ל בבעיה קשה,
לפעמים צריך לדעת להחזיר ובלשון הרחוב להראות
שאתה לא פראיר גם זה עוזר מניסיון.
אישה מדהימה שכמוך ,
אמא מדהימה ,
עצוב מאוד ,מכירה הצקות של ילדים מילדותי שלי ,אכזרי
שולחת כוכב בשביל להספיג דמעה אחת ...אולי...
נשיקות :)
דנה
בדיוק. קשת רחבה.
אני לא בטוחה שמיגור התחושות הנגזרות מארוע של אלימות
רלוונטי או נכון
זה קצת כמו לאמר - בואי נבין ונעבור הלאה..
את התחושות האלה בדיוק יש להציף ברמת הכיתה !
או לפחות ברמת שיחה עם הצד המציק/תוקף/אלים..
ולו רק למען תרגול ילדתך בביטוי מול כל מי שיעמוד מולה (ולא רק מולך..)
אז למה אני מתלבטת?
אכן עבודה קשה ומתמשכת. מעייפת.
ישנה קשת רחבה של דרכים להתמודד.
במישור האישי, הכיתתי, הקהילתי.
עם ביתי, בשיחות. אחת על אחת. אני ברורה לעצמי ולה.
בפנים אני מתלבטת מהיא העמדה/ מעשה היעיל ביותר
במיגור התחושות הנגזרות מהארוע.
ניתחת את נושא באופן שלם
תודה
זאת בעיה בהחלט רצינית היום במיוחד בבתי הספר.
הרבה עבודה והסבר לילדים בבית קודם כל, שידעו כיצד להתמודד.
אמא יקרה
כל כך קשה לתת עצה כך
כשחסרים פרטים
כשנכתב כללי כלכך
זה שונה ומשתנה בכל גיל
זה שונה ומשתנה בכל ילד/ה
זה שונה ומשתנה בכל אמא/אבא וגם בכל מורה
זה שונה כשזה חד פעמי
ומשתנה מול מצב מתמשך
אולי תשאלי את ילדתך כיצד הייתה רוצה שתעזרי..
ואני..אני בכלל אמא של בנים.
מכירה טוב גם את הצד החוטף
וגם את הצד המחטיף.
בשום אופן לא שותקת.
יש זמן להסברים ולהבנת הצד השני בלה בלה.
יש זמן למעשים.
ערכים וכלים להתמודדות עם החיים - כל הזמן כל הזמן.
אני תמיד אמרתי לילדי ואומר לילדי אחרים כולל בהרצאות בתחום אלימות בני נוער,-
מוזר. משהו קורע את התגובה. מיד אנסה שוב.
תודה.
אכן כואב ומפחיד אותי לא להיות מסוגלת לצפות את חריטת הפחד הזו..
פוסט מעניין מורכב ומעורר מחשבה
אשוב לככב
היית רוצה להעביר את הכאב שלה אלייך, לשמור שלא תדע צער.
אבל אין אפשרות כזו. היא עוברת את הגלגול שלה.
ובגלגול הזה כמו כל גלגול - יש כאבים.
מקווה שנרגעה ונתת לה כלים להתחזק. כי חוסר אונים הוא הכאב הכי קשה, והוא שנחרט בזיכרון.
מחזקת
אני פועלת צינורות המקובלים,
אבל בא לי להפוך שולחנות ולזעזע ,
באינטואיציה אני מרגישה שצריך איזשהו פיתרון אחר.
תודה על המילים החמות.
לפני שנתיים, המצב בבית הספר של בתי היה בלתי נסבל מבחינת אלימות ואדישות המורים.
אז כמה הורים, ביניהם אני, דאגנו שתוחלף המנהלת ויועצת בית הספר.
מאז, הגיעה מנהלת חדשה ומבריקה, בעלת רמה, דיעה.
הכניסה חוקים, כללים, הפרידה בהפסקות בין השכבה הבוגרת לבין השכבה של הקטנים, עשתה סדר חבל"ז.
גם יועצת חדשה ומקצועית עזרו הרבה להעביר מספר ילדים בודדים שלא התאימו למסגרת הרגילה למסגרות שיתאימו להם יותר.
הרבה פעמים מדובר במעט מאוד ילדים שמשרים אוירה של טרור ולא מטופלים ולכן המצב נהיה בלתי נסבל...
לפעמים יש בעייה של אבחון, לפעמים סתם רוע לב ואכזריות של ילדים.
בתור אימא, באותה התקופה, שהייתה ממילא התקופה הקשה ביותר בחיי, ראיתי את בתי חוזרת בדמעות כל יום וכל בוקר מבקשת להישאר היום בבית, ללא כוחות לחזור לשדה הקרב.
אני חושבת שצריך לערוך ברור נרחב מה קרה ומי פגע ולטפל בו על ידי הגורמים המוסמכים ומניסיוני, לא להרפות עד שלא מופעלים וננקטים נגדו אמצעים משמעתיים.
היום בתי הולכת בבטחה ובכיף כל בוקר לבית הספר, היא כבר לא פוחדת.
אסור לתת שהילדים שלנו יפחדו.
ואת כאם, מזדהה עם כאבך על בתך, הייתי שם.
קחי נשימה עמוקה, חיזקי ואימצי והכי חשוב, פעלי שלא יישנה המצב.
פשוט - לא לוותר לבריונים.
שלך,
איריתה
מחבקת? כמעט חונקת אותה.
והאבסורד?
את הרוע היא מתחילה להבין בעצמה.
את הטוב יהיה לי קשה ללמד אחרי סטירת לחי (מטאפורית) שהיא קיבלה,
הן מעולם הילדים והן מעולם המבוגרים.
כ.....סססס......
הרעדת לי את הלב....
לא מסוגלת לעמוד בפני ילדים בוכים,
ואני מניחה שכשמדובר בילד שלך על אחת כמה וכמה...
הכורח להסביר להם על הרוע שבעולם אבסורדי בעיני,
כי זה שני דברים שבחיים לא יתחברו לי- ילדים ורוע.
איזה כיף לקטנה שלך שיש לה אמא שמחבקת כמוך:)
תודה עופר.
מרגש
כוכב
עצוב לחזות בזה קרוב ואישי.
תודה.
אומרים שצדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים.
אבל, אני, אני לא צדיקה וזקוקה למעט עזרה פרקטית.
תודה עתליה, סוף שבוע נעים גם לך.
לא יודעת.
לכן מנסה להתיעץ איתך.
זה לא פשוט מול כמה.
אני יודעת רק ללמד איך להחזיר מכה ניצחת.
מעורר מחשבה,
אהבתי , כיכבתי
ואימצתי את תיאורית הדלי...
סוף שבוע נפלא
עטליה