| ואז להסתובב הצידה, להביט בקיר. מיטה של צהריים, אישה אחת, לבד. בחוץ רעש פטישים. אתמול היא עברה שם, בחנה את הבנייה. קינאה באנשי פלסטיק בציור של דירה לדוגמה. כמה ערבים עמדו למעלה, באוויר שהפך לקומה. חיכתה שישרקו לה, אבל פטישים. רק פטישים. זה הכיבוש, חשבה, הם ויתרו עליו. לו רק היה שם פיליפיני שישרוק. אולי סיני. יהודי אפילו. ערס. הייתה מקבלת הזדמנות להזעיף פנים. חרמנים כאלה, הייתה מסננת, שיתביישו. אבל כלום. פטישים באוויר. ערבים כבושים לנגד אשת חיץ. בבית מכינה סלט. חותכת ירקות ומוסיפה בצל. קולות הטלוויזיה מדווחים מהסלון באור כחלחל. היא כמעט מרגישה את הצל שלו על צווארה. אל תוסיפי טונה, הוא היה אומר לה, מצחקק, נגעל. והיא הייתה נוזפת, אוחזת בפותחן כחול. אל תציק לי. והוא היה ממשיך, מהעורף הנעול לתנוך האוזן, מחפש, לוחש לה משהו. הייתה מנערת אותו מכתף ימין. נודניק. חופנת מהדג ומקרבת לאפו. ואז היה הולך לאט אל הסלון, מעביר לאיזו תכנית חלליות. זורק את הארנק על השולחן. סוחטת לימון, נותנת לחרצנים ליפול פנימה, איזה קישוטים מכוערים. מערבבת עד שכל הצבעים. תראי איך לא קורה פה כלום. איך הטלפון לא מצלצל. איך אין אף הודעה חדשה. תראי איך אין טילים ממלחמה. איך אין שריפה. איך את לא חולה. מתה לתוך תכנית על משפחה בריטית ענייה. שוקעת עוד ועוד לתוך הספה, מניחה את השלט על החזה, מלטפת את הבטן.
נשיפה.
ואז להסתובב הצידה, להביט בקיר. מיטה של צהריים, אישה אחת, לבד. |