ואז היום , היום זה קרה.

התעוררתי לפנות בוקר, הרגשתי לחץ בלב ולא ידעתי מה אני עומדת לעשות, מחצית מהבית היה מסודר להיום בערב וחלקו נטוש.

ישבתי עם עצמי ולא ידעתי מה לעשות.

יצאתי לקנות משהו בסופר ומישהו עמד 10 דקות בלי לזוז וכמה שציפצפו לו הוא לא זז ואז התחלתי לצעוק לו והבנתי שאני חייבת לפרוק את הכעס והכאב הזה שמילא אותי באותו רגע.

למה ? למה? למה מייקל היה חייבת לרצוח את הילה והילדים, למה?

הבנתי שזה לא יעבוד ככה ואני חייבת להירגע, אני תמידית במסטרי ואני חייבת להיות גם אנושית מדי פעם ולא איזו מכונה נטולת רגשות ומתהלכת סדנאית.

הגעתי הביתה התקלחתי ארוכות עצמתי את העיניים , ברקע היו נעימות רגועות והכל היה רגוע, הנפש רגוע, הלב, אני כאן ועכשיו.

11:30 אני והמשפחה בדרך לבית הקברות ומכוון שההלוויה הייתה ממלכתית, אז חנו רחוק והיו אוטובוסים שלקחו אותנו לשם.

כל החברים של ההורים שלי, הילדים שלהם כולנו בגילאיים שגדלנו ביחד, למרות שכל אחד נמצא במקום אחר, עדיין נפגשים באירועים כאלו ואחרים,כולנו היינו שם איתם ברגע הנורא מכל, אבל זה עדיין לא נקלט.

אני אומרת למה אנחנו צריכים להיפגש ברגע נורא כזה? למה?

הגענו עם הרבה פרחים וחיכינו הרבה זמן עד להגיעה של המשפחה האבלה.

מראה מעורר רחמים עד כאב שאי אפשר לעמוד אותו.
כל ערוצי הטלויזיה היו שם לצלם ולדבר עם אנשים מה יש להם לומר ואותם גם צילמו לטלויזיה, אפילו את אמא שלי ראיינו.

האמא התעלפה, האחות הקטנה דומה קופי להילה ז"ל שזה כואב אפילו יותר, כולם בוכים וזועקים והלב נקרע.

קרוב ל-1000 איש לפי דעתי באו להיות ברגע הזה ולהתייחד עם המשפחה.
מהמשטרה ודרגים עד הכי גבוה, שרים בממשלה ואינסוף חברים ומשפחה כאובים , שלא מעכלים שזה קרה בכלל. 

הילהז"ל בת 30, יובל ז"ל בן 3 וירדן ז"ל בת 6 שבועות.
אחד אחרי השני עלו משפחה וחברים לומר משהו, הלוויה ממלכתית הייתה וכל כך הרבה כבוד .

האחות הקטנה עמדה ודיברה על אחותה ואז היא התחילה לצרוח ואמרה את דידלת אותי 18 שנה כמו אמא , לא תהייה לי יותר אחות, לא יהיה לי אחיין שהוא האוויר לנשימה שלי וצורחת ואין אנשים לידי ואני בוכים בלי הפסקה.

היה רגע מיוחד שבו חברה של הילה ז"ל הגיע לומר משהו ואיכשהו הם דיברו שהן רוצות ללדת יחד ושיהיו להן ילדים באותו גיל והנה זה קרה, אותה חברה ילדה 4 ימים לפני וקראה לילדה שלה בשם הילה כשמה של חברתה שהייתה לה כמו אחות.

והנה רצה הגורל המר והילה כבר לא בחיים ורצה הגורל שתיוולד תינוקת וזהו יהיה שמה.

כואב כואב, זעקות ובכי כשהביאו את הגופות מכוסות בבד והילדים הקטנים, אין מילים איזה כאב, צרחות ובכי שאי אפשר להפסיק מלתאר את זה.  

מה אני אומר לכם אלו היו 3 שעות שבכיתי כל כך הרבה שאני לא זוכרת מתי בכיתי ככה, אפילו במקור לא בכיתי ככה (בלי לתאר תהליכים כמובן כי יש אנשים בצוות שלא עשו).

אני יושבת וכותבת ועדיין לא מעכלת שככה נקטפה משפחה בידיי אביה (חשוד).

הילה ז"ל אישה למופת תואר שני במשפטים, קצינה מצטיינת, מדהימה, יפה , מוצלחת ועוד הרבה דברים טובים.

יובלז"ל בן 3 וירדן ז"ל בת 6 שבועות, מי יכול לרצוח דבר כזה, מה הם אשמים??? 

הרבה סימני שאלה והרבה כאב שאי אפשר להסביר במילים. 

מתוך זה הבנתי לעצמי שצריך להנות מכל רגע, כי לעולם אין לדעת מה יקרה בעוד רגע נתון.
אנשים כועסים אחד על השני בכביש, בחיים בכלל במערכות יחסים, בעבודה, אגו אינסופי והמון שיפוטיות , למה? בשביל מה?
תהנו ותיצרו לכם סביבה טובה מלאת שמחת חיים ואהבה ואם אתם רואים מישהו נראה לכם שזועק לעזרה אפילו בעיניים, תשאלו, יכול להיות שהאדם ממול לא יודע איך לבקש ואנו נמנע כל כך הרבה דברים כמו שהיו כאן ואין לדעת מדוע? 

שלא נדע צער

עידית