(יומן אישי פרק 7)

התלבטתי עם עצמי מה לעשות.

חשבתי עם עצמי מה האפשרויות.

אני אוהבת אותו ולא רוצה לוותר על הקן המשפחתי,

אבל אני לא רוצה להימצא באותה סיטואציה בעוד כמה שנים.

הוא ניסה להקל ראש בעניין.

הוא טען שגברים עשויים אחרת מנשים וגברים זקוקים לריגושים אחרים.

פה הוא טעה.

זה לא העניין.

גם לנשים יש פנטזיות, רצונות ודחפים.

גם לנשים יש צרכים.

רק שכל אחד בוחר את הדרך שלו להגשים אותם.

חלקנו מסתפקים בחלומות בהקיץ.

חלקנו נממש אותם עם בן הזוג אותו אנו אוהבים ומכירים.

וכנראה שיש את אותם אנשים שיתעקשו לעשות את זה דווקא עם אחרים.

כל אחד עושה את הבחירות שלו וצריך לקחת אחריות על מעשיו,

ולא להסתתר תחת סיסמאות כאלו ואחרות. 

העובדות בסופו של דבר הובהרו כך:

1. אותה א' איתה הוא משוחח לדבריו כחודש וחצי דווקא שיתפה את בעלה שהיא מדברת עם בעלי – אז למה הוא לא נתן בי אמון ושיתף גם אותי? הוא טוען שאני רואה דברים בשחור ולבן ואין אפור. דווקא הוכחתי לו שישנם הרבה מצבים שבהם בחרתי בתחום האפור. הוא טען שאין סיכוי שהייתי מסכימה לתת לו אישור ואם כן על הרעיון אז הייתי בוחרת עם מי. אני לא מסכימה. לצערי לא ניתנה לי ההזדמנות אבל אם הייתה ניתנת כנראה שהייתי מאפשרת.

2. הוא בדק ורצה לממש את האפשרות לשכב עם נערת לווי – הוא רק חשש מהידבקות ולכן בדק אמצעי מניעה מתאימים. לקח לי הרבה זמן והמון הסברים לכך שינסה להבין ולהפנים שזאת אכן נחשבת בגידה לכל דבר לשכב עם משהי אחרת כשהוא נשוי לי. בסוף הוא הסכים לקבל את זה שזו אכן בגידה. אולי כדי לרצות אותי ואולי הוא חשב שאם הוא יסכים ויגיד שהבין, בסופו של דבר הוא באמת גם יפנים.

3. לגבי השקר שהוא שיקר לי בפנים – הוא טוען שתפסתי אותו "עם המכנסיים למטה". שהוא היה לא מוכן ולא הבין מאיפה זה בא לו. מבחינתי - בשום סיטואציה לא משקרים. אני בחיים לא הייתי מסתכלת למישהו שאני חייה איתו במשך כל כך הרבה שנים בעיניים ומשקרת לו ככה בפנים. אמרתי לו שלפעמים אנחנו משקרים להורים ולפעמים יש פה ושם גם שקרים "לבנים" לחברים או לילדים. אבל בין בני זוג שהולכים לדרך ארוכה קדימה, של שנים, לא צריכים להיות שקרים. לא "שחורים", לא "אפורים" ולא "לבנים". 

מה עכשיו? 

אמרתי לו שיבטיח לי שבעתיד אם הוא ירגיש שוב צורך כזה,

שיבוא ויגיד.

אני אמרתי את זה מהיום הראשון שהתחתנו וחזרתי על כך גם כמה פעמים:

אם אתה מרגיש צורך או דחף למשהו – אתה צריך לבוא ולהגיד

עם זה אני אוכל לחיות ועם זה אני אתמודד, קשה ככל שיהיה,

אבל עם לגלות דברים מאחורי הגב כבר יהיה לי יותר קשה או בלתי אפשרי. 

אני החלטתי לנסות ולתת לזמן לרפא את הפצעים הכואבים.

אני ביקשתי שיבטיח לי שעל כל דבר אנחנו מדברים.

שאם יהיו לו שוב דחפים הוא יבוא ויגיד לי בפנים ולא יסתיר. 

הכאב לא חולף כל כך מהר.

הנשימה עדיין קשה.

המועקה עדיין קיימת.

זה יקח לי זמן.

זמן זה משהו שיש לנו.

אז אני אשתמש בו.

אני מקווה שאכן אחלים. 

לפרק הכי קל.

לנסות ולהרכיב חזרה את החלקים זה הרבה יותר קשה.

אבל אני אנסה.

ונראה. 

בינתיים אני רוצה לנסוע ולנוח לכמה ימים.

משהו שמעולם לא עשיתי בלי הבעל או הילדים.

כנראה שעכשיו זה הזמן המתאים.