העולם כמרקחה. כן, כן, אותו עולם שטוח של תומאס פרידמן שבו משק כנפי הפרפר בפינה אחת, גורם לסופת הוריקן בקצהו השני. והפעם לא מדובר בסתם משק כנפי פרפר, אלא במשבר כלכלי גלובאלי שעתיד להשפיע על כולנו. המשבר הצפוי תוקף אותנו מכל כיוון אפשרי – התקשורת עוסקת בו ללא הפסקה (ובלא מעט שמחה לאיד יש לציין), השיחות בפינת הקפה במשרד נערכות בלחש ועוסקות כמובן בהשלכות שללא ספק יגיעו בקרוב, ואפילו שיחות הסלון נסבות בעיקר אודות מצב הכלכלה העולמית ועתיד הקפיטליזם. אבל למה בעצם אנחנו כל כך מופתעים? האם לא ניתן היה לחזות את כל זאת מראש? האם לא היו לכך סימנים מקדימים? וודאי שכן, הכתובת הייתה על הקיר מזה זמן, וכל מי שעיניו בראשו ולא הסיט את מבטו הצידה, יכול היה לראות מה הולך להתרחש.  

Greed is Good

 "תאוות בצע היא דבר טוב", אמר מייקל דאגלס בצורה כה משכנעת כשהוא משחק את היזם גורדון גקו בסרט "וול-סטריט" של אוליבר סטון. האמנם? האם תאוות בצע היא באמת דבר טוב? ייתכן שכן, אבל כמו תמיד במקרים כאלה, רצוי לשאול "טוב למי?".   לפני שמונה שנים התפוצצה 'בועת היי-טק'. תוך חודש איבד מדד הנאסד"ק 35% משוויו, ושני טריליון דולר התאדו לחלל האוויר. יש כאלה שזוכרים במעומעם שקרה דבר כזה, אבל גם הם שוכחים בדרך כלל את השתלשלות העניינים שהביאה לקריסה. ב- 7 למרץ 2000, חצה מדד הנאסד"ק את מחסום 5,000 הנקודות לראשונה בתולדותיו, וזאת לאחר שעלה מ- 3,000 נקודות תוך תקופה של ארבעה חודשים בלבד. איך זה קרה? Greed is Good.

זוכרים את אנרון? גם זה קרה לא כל כך מזמן, כשבשנת 2001 תאגיד האנרגיה האמריקני העצום קרס כמגדל קלפים.  הפרשה התפוצצה, פירמת רואי החשבון ארתור אנדרסן פורקה, אלפי עובדים פוטרו, אלפי משקיעים איבדו את כספם, ואפילו עשו על זה סרט.   

ועכשיו, בנקים קורסים ומולאמים, חברות השקעות מתמוטטות, קרנות פנסיה וקופות גמל מפסידות מיליונים, חברות ביטוח נמחקות, והעולם בפאניקה, אותו עולם שטוח. המשותף לכל המקרים הללו, ולרבים אחרים, היא תאוות הבצע. אותה תאוות בצע שהיא, אין להכחיש זאת, נמצאת בבסיס השיטה הקפיטליסטית. אותו דחף בלתי מרוסן להשיג עוד ועוד, להרוויח יותר ויותר, ולא לתת לדבר לעצור את הגידול והצמיחה. רואי החשבון והמנהלים של אנרון, שגם עסקו בסחר על סמך מידע פנימי, היו תאבי בצע. המשקיעים בנאסד"ק בתחילת שנות האלפיים היו תאבי בצע, מנהלי הבנקים שנתנו משכנתאות לכל אחד שהיה לו דופק היו תאבי בצע. תאוות בצע, אבל לא רק תאוות בצע. 

 LuftGescheft 

  לופטגשפט, או עסקי אוויר בגרמנית. בזה אנחנו עוסקים בעצם. לא מציאות כלכלית, לא היצע וביקוש למוצרים אמיתיים על ידי צרכנים אמיתיים, אלא תחזיות, ספקולציות ובעיקר משאלות לב של משקיעים חסרי רסן ואחריות. בדיוק כמו לפני שבע שנים בזמן התפוצצות בועת ההיי-טק, גם היום מה שגרם לקריסה הכלכלית חסרת התקדים הוא היעדר כל קשר בין המציאות הכלכלית לבין מחירי המניות. תאוות הבצע מניעה את התהליך הזה, ו'שוק המניות', אותו יופומיזם לקזינו, שמושך אליו את הציבור בזמני שגשוג, הוא שמאפשר אותו.   בסופו של דבר המכניזם פשוט למדי: מחירי המניות הם פונקציה של היצע וביקוש. כשהביקוש גבוה, המחירים עולים, ולהיפך, ועל המופע הגדול בעולם מנצחים בכירי הבנקים הגדולים, כל אותם ליהמן-ברדרסים, מורגן-סטנלים, ומריל-לינצ'ים למיניהם. תאוות הבצע מניעה את מנהליהם של אותם בנקים להשקיע את כספם של המשקיעים באפיקים בעלי סיכון גבוה יותר ויותר, עם פוטנציאל רווח גדול יותר ויותר. אם זה יצליח, דיינו. ואם לא? הם יקבלו בכל מקרה את דמי הניהול, מצנחי הזהב ומשכורות העתק.

מדובר כאן על שחיתות מוסרית ממדרגה ראשונה, גרועה לא פחות מזו של הירשזון. שחיתות שהיא תוצאה של זה שמנהלי הבנקים פשוט יודעים שגם אם הגרוע ביותר יקרה, לא יקרה להם דבר. זה ממש בבחינת פירצה קוראת לגנב – כאילו אומרים למנהל קרן ההשקעות "יש לך כאן בוחטה של כסף, אתה צריך להשקיע אותה, וככל שהקרן תרוויח יותר, כך הבונוס שלך יגדל". ומה יקרה אם הקרן או הבנק יפסידו? שום דבר. תאוות הבצע וחוסר האחריות הציבורית מתחלקת שווה בשווה בין מנהלי ההשקעות, הבנקאים, רואי החשבון, ועתה מתברר שאפילו חברות דירוג האשראי כמו סטנדר אנד פורס ומודי'ס לקחו חלק בחגיגה והעניקו דירוגי אשראי גבוהים לניירות ערך מגובי משכנתאות. על מי אפשר לסמוך? ככל הנראה על אף אחד.

הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם 

כך כתב שלום חנוך בהתייחסו למשבר מניות הבנקים בארץ בשנת 1983, אבל קל לראות עד כמה משפט זה רלבנטי היום בדיוק כמו אז. "הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג", בטח קופצים, הפנסיה שלהם בסכנה, החסכונות הלכו, והעתיד נראה קודר למדי. כמו תמיד, כמו בכל משחק פירמידה, גם כאן מי שמשלם את המחיר בסופו של דבר הוא הציבור. לא רק באובדן החסכונות, אלא גם בפיטורין, בירידה בשכר, ובהרעת תנאי החיים. כבר עכשיו, עוד לפני שבאמת קרה משהו חוץ מאובדן כסף על הנייר (או על המסך), כל המשק נערך למיתון. מה זה אומר נערך? זה אומר קיצוץ תקציבים, הורדת משכורות, וביטול פרויקטים. ככה זה כשהעסקים שאתה תלוי בהם, תלויים באוויר. 

הכלכלה העולמית תתאושש, וזה לא ייקח עשור וגם לא חצי עשור. הבורסות יחזרו לפרוח, והבונוסים בוול-סטריט וברחוב אחד העם יחולקו ביד רחבה. אין לי ספק בכך, וגם השיטה לא תשתנה. תאוות הבצע תהיה המניע, שוק המניות האמצעי, והבועה תתנפח שוב. המנהלים, הבנקאים, המשקיעים הגדולים ורואי החשבון עוד ירוויחו בעתיד, וכשהכל יקרוס, מי שישלם יהיה שוב הציבור. "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם, האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול", ולא בפעם האחרונה. מה שבטוח, משיח לא בא.