החיים בלי שיווי משקל - סיפור שנחווה בזמן שנכתב

לצפייה במסך מלא

החיים בלי שיווי משקל - סיפור שנחווה בזמן שנכתב

‎44

יחסים

114 תגובות יום שישי , 24/10/08, 21:50

אפילו דבר פשוט כמו להחליף צד בזמן שינה מסובב את כל החדר סביבי. למה ילדים קטנים אוהבים לעלות על קרוסלה? מה יש כל כך לאהוב בסחרחורת? את הבחילה המצורפת כקובץ? מושיטה את היד שמאלה, פוקדת על העין לא לזוז אתה, והעין לא מצייתת.היא גם כן זזה. בעקבותיה גם כל התקרה. מחליטה לקום מהמיטה. רבע שעה לעבור מתנוחה של שוכבת לתנוחה של ישיבה.עוד רבע שעה להנפת רגל. לצלמים מבין חבריי שמדמיינים רגל סקסית מורמת בחן במלוא אורכה העירום, דמיינו את הרגל מעיפה באופן בלתי סקסי בדרכה את כוס המים שעל הארונית ליד.

החיים הם בסך הכול רצף של תנועות וכולן לצדדים.אם מנסים ללכת ישר, העיניים פשוט לא מסכימות.כל הזמן מציצות ימינה, שמאלה. שילכו לעזאזל. למה הן זזות כל הזמן! הראש כבד כאילו מוחי הבלונדיני הפעוט הכפיל את עצמו לגודל נורמאלי. כבד, נורא כבד. מה עושים האנשים החכמים באמת? אכן, מטען קשה. אני מתחילה לצעוד. אם חשבתם שכבר הגעתי לסלון, טעיתם.חצי שעה עברה.ככה חשבתי. למעשה רק חצי דקה. עוד דבר מוזר שהווירוס הזה עושה, הוא עוצר את השעון. לא משנה כמה זמן אני מסתכלת, עכשיו כבר שעה שלמה 7 ועשרה .יום שבת. מי ער עכשיו חוץ מציפורים?

דבר ראשון בבוקר קפה. גם הנוזל וגם דה מרקר. הקפה מר לי ודה מר-קר גם כן מר, כי רכינה לעבר המקלדת מעלה לי את סוף הגוף לפה... התה של הזקנים נהיה עכשיו שלי .אולי תיכף אתחיל גם לדבר אידיש . מי זה הגבר הזר הבלתי מושך הזה שמפשיט אותי כאן באמצע הסלון , מצמיד כל מיני חפצים קרים לעורי העירום, ודורש ממני להתקרב אליו על רגל אחת ולעשות את זה בלי זיג זג? הגעתי ל"פלייבוי" בלי ידיעתי?

אני גם לא מכירה את כל הדמויות האלה שמסתובבות בבית שלי ולא מפסיקות לדרוש ממני לאכול, אחרת לא אבריא, לא לאכול עכשיו כי אקיא, לשתות הרבה מים שלא אתייבש, לא לשתות מים כי זה עושה בחילה. טלפונים, עוד חוויה הזויה. מרכז שיווי המשקל נמצא באוזן התיכונה, אז שפופרת כואבת באוזן לא באה בחשבון. נשארה הדיבורית אבל בשביל להגיע אליה צריך להתכופף. או להרים את כל הטלפון ולשים על החזה שלי, שעם כל זה שהוא שופע, זה עדיין נמוך מדי , כי הווירוס שולטטטטטטטט

בשדרה בחוץ עולה קול שירה אדירה "שישו ושמחו בשמחת תורה". כן, אני ששה ושמחה ורצה לצפות ברוקדים מהחלון. כלומר זה מה שהייתי עושה אם לא הייתי עכשיו בסירה על ים גבה גלים עולים ויורדים, עולים ויורדים...ממרפאת השיניים מזכירים לי שמחר שיננית ב-12. מה זה שיננית? איזה יום מחר? היה עוזר אם הייתי יודעת איזה יום היום, שבת, חג או חול מועד. ימין ושמאל, רק חול וחול....כן, זאת על הגמל היא אני, עולה ויורדת, עולה ויורדת. אני? מי אני? אני עובדת בכלל? כי מה אני עושה

בבית? יש לי ילדים? בת כמה אני בכלל?

החיים הם רצף של המון תנועות לצדדים. תנועות שגורמות סבל ואי נוחות. השאלה היא למה אנשים ממשיכים להסתכל לצדדים. החלטתי לצאת למרפסת לשאוף אויר אותנטי. החלטה שחושלה בכוח רצון אדיר אחרי שצפיתי בפרק מהטלנובלה הקוריאנית "היהלום שבכתר", וראיתי איך גאנג' ג'ום נושאת את המורה הגוססת שלה על גבה, בדרך לגלות. איזה אומץ, איזו נחישות. מה זה כבר להגיע מהסלון למרפסת? ובכן, זה יותר קשה, מסתבר. ישו הצליח ללכת על המים. אני לא מצליחה ללכת על המרצפות.

החזאית מבטיחה גשם אבל שום טיפה לא מגיעה לתל אביב. הכדור שרשמו לי מבטיח תוצאות, אבל בינתיים אני עוד מזגזגת ואפילו לא קוראים לי ש"ס. בינתיים אני מתרגלת לווירוס. לא מתכופפת, לא מסתכלת לצדדים, הולכת רק ישר ורומסת כל מה שבדרכי. אולי עוד תצא ממני ראש ממשלה?

* הפוסט נכתב בעיצומו של וירוס הגורם לאובדן שיווי המשקל בגוף

כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: