שלום לכן סבתא וחנה יקרות,

הגעתי לפני שלושה ימים לאגמים, לכנס האלטר-אגואים, ואני כותבת מהוטל-דו-לק. מאוד יפה פה לרגלי האלפים, וכל כך שקט. אני חושבת שמזמן לא לקחתי נשימות מלאות כמו בימים האחרונים. מרגש לפגוש את הדמויות שהגיעו לכנס (שהוא בינלאומי, אם כי מתברר שרוב המשתתפים הם מאיטליה, בגלל הקרבה הגיאוגרפית, אני משערת). אני יודעת שאתן לא קוראות הרבה ספרים, אבל בטח גם אתן הייתן מזהות את ד"ר ג'קיל ומר הייד שמסתובבים כל הזמן יחד (הם כל הזמן מתווכחים. ושמעתי שזה ויכוח שלא נגמר - מי מהם יותר דומה לסטיבנסון). יש אלטר אגו אחד שהיה מוכר לי, בחור בשם ברנארד. גיליתי שהוא אלטר אגו של מישהו מדה מרקר. מה שאני יכולה להגיד עליו זה שהוא בחור מעניין, שכנראה עבר הרבה בחיים (ילדות על הפנים, הורים מופרעים לגמרי – כרגיל). דיברנו קצת. הוא חי בשוויץ ובצרפת לסירוגין. כרגע, אני מדמיינת לעצמי אתכן במטבח, ואת, סבתא, יושבת ומקריאה את המכתב לחנה בקול רם, וחנה עומדת עם המקדחה ביד והיא משעינה אותה על הכתף וסיגריה ביד השנייה. (מתי כבר תפסיקי לעשן, דודה? השיעול שלך ממש גרוע בזמן האחרון. יש פה אלטר אגו אחד בשם זנו שמזכיר לי אותך, הוא כל הזמן מבטיח שהוא אוטוטו מפסיק לעשן, אבל אני רואה אותו כל 5 דקות בורח החוצה לסיגריה). היה אתמול דיון מאוד מעניין על השאלה האם לסופר שמשתמש באלטר אגו יש הפרעת אישיות דיסוציאטיבית (שזה בערך כמו פיצול אישיות). היו שם אנשי ספרות ופסיכיאטרים, שהציעו לתקן את כל עודף היצירתיות הזאת בעזרת תרופות וההצעה התקבלה במחיאות כפיים. גם במקרה הזה שמתי לב של"אלטרים" האלה אין אלוהים. הם מרשים לעצמם לעשות דברים שבני אדם רגילים לא מעיזים לעשות, והרבה פעמים הם מסתבכים בצרות. אולי כי הם יודעים שמישהו כבר יכתוב להם מוצא מהסבך הזה. בקיצור, נראה שהם אוהבים חוויות טרנסצנדנטיות, וכל ערב הם הולכים לשתות בירות ולפלרטט עד שהאלכוהול מפיל אותם. (חוץ מה"אלטרים" של תקופת הילדות, כמובן. יש אחת של אלזה מורנטה, ילדה די מפחידה ושתקנית שנועצת עיניים). בכלל יש כאן הרבה כאלה שנראים פוסט-טראומטיים (אלטר אגואים חיוורים ומוזרים שהגיעו בקבוצה מאנגליה). שאלתי את המארגנים למה אין עוד "אלטרים" מישראל. הם אמרו לי שיש עוד חמישה, אבל הם הסתגרו בחדר אחד והם לא רוצים לעזוב את הטלוויזיה. (יש איזה משחקי ספורט כרגע או משהו?) אז אני לא יודעת מי אלה (רק שהם גברים). יש פה גם באופן מפתיע איש שמדבר מהבטן עם הבובה שלו. קוראים להם "פתאום ורעמסס". שכחתי מי מהם הוא מי. בכל אופן, פתאום פתאום (או רעמסס) גילה שרעמסס (או פתאום) נעלם. התברר שאורח אחר של המלון חשב שזאת המזוודה עם הטוקסידו שלו, וכשהוא פתח אותה הוא נבהל נורא כי פתאום (או רעמסס) שכב שם והביט עליו בעיניים המפחידות שלו. הוא נכנס לפלפיטציות (משהו עם הלב) וקראו לאמבולנס. שמח. אבל בדרך כלל מאוד שקט פה. כמה נפשות שמחפשות מחבר עוברות כל פעם ואומרות לי שלום ומזמינות אותי להצטרף אליהן לבית קפה (הן מרגישות איזה שותפות גורל כי מישהו אמר להן שאני עדיין לא מצאתי את הסיפור שלי). אבל אני לא סובלת שמרחמים עלי במבטים צדקניים של השתתפות בצער. אני מעדיפה לשבת כאן על המרפסת, על כסא נוח, לקרוא את המיתולוגיה של בולפינץ' ולכתוב לכן. מקווה שאתן בקו הבריאות ושהכל כרגיל. שלכן, גונק.