איך מתארים שתיקה כבדה?
מילים  ביצוע: מתי כספי מילים: נתן יונתן לחן: סשה ארגוב קח את כל אשר תיקח ישארו אצלי עוד כמה גחלים קטנות באח וקצת עלים קלים בסבך ו... קח את כל אשר תיקח ישארו אצלי עוד כמה גחלים קטנות באח וקצת עלים קלים בתוך הסבך וכמה מילים טובות שלא אשכח והגלים שלי בחול הרך. לך אל כל אשר תלך ומישהו יגיד בלחש אל האופק הדועך מילה שלא ידענו פעם איך לומר אותה, פשוט שתחייך אל הנשאר וגם אל ההולך. לו ידענו שנינו אז כמו עכשיו איך שפל וגיאות, אביב וסתיו איך ים לחוף שלו הולך ושב, ושב. שוב אם רק תוכל לשוב ולא חשוב אם אור של קיץ הוא או יום אחד גשום האורנים שלנו ילחשו: קצת מאוחר עכשיו, אולי חשוך אבל תשוב אם רק תוכל לשוב. . "אני עדיין על ה"סוס", מכור להגה, תן לי נסיעות ארוכות בעיקר בלילה. האשה ביקשה פעם שאני ארד למשרד להיות סדרן או מנהל. ניסיתי, תאמין לי שניסיתי, לא מסוגל. חייב להיות בתנועה" . "אוקי, אבל למה דווקא בלילות?" שאלתי. "אנא עארף למה, למה אני לא נרדם בלילות זה למה". שתקתי, חשבתי שיש לי מושג למה הוא לא נרדם בלילות וחשתי שמכאן ואילך במשך השעה וחצי הבאות זאת הולכת להיות שיחה קשה, משהו שאנחנו בורחים ממנו כבר המון שנים. פרישה מכובדת אירגנתי לעצמי. הרמת כוסית לחיים, סיגרים, נאומים ותודות לכל העובדים והמנהלים שהביאוני עד הלום וכמה נהדר היה לקום כל בוקר לעבודה ולראות את החברה צומחת ומשגשגת ובלה בלה בלה. קרנות יש, הפנסיה מסודרת, מצנח זהב גדול מוריד אותי לקרקע בתולה ללא דירקטוריון, מאזנים ועובדים, הגיע זמן החיים הטובים. לנסוע לשם הנסיעות עצמן, לדבר עם אנשים לשם השיחה עצמה, סתם ככה בלי לראות את מאזן הרווח וההפסד של כל פעולה, להריח את הפרחים מלמעלה לפני שפוגשים את השורשים שלהם. יצא טוב שהחברה נקנתה ע"י הקבוצה האמריקאית בהמון כסף, עוד מהלך מבריק של עבדכם הנאמן. סיפרו לי שלא קל להיות פנסיונר, שצריך ללמוד את זה. בינתיים, טפו טפו, שרק לא יהיה יותר גרוע. טוב להיות פנסיונר צעיר בריא ועשיר מפנסיונר זקן עני וחולה. ממליץ לכל מי שיכול שיצא כל עוד הוא על הרגליים ויכול לנצל את הכסף. " בכיף, למה לא, בטח, אולי ישאר לי אפילו קצת זמן לאיזו כוסית לפני שאני טוען וחוזר" אמר לי אבנר כששאלתי אם אני אוכל להצטרף לאחת מהנסיעות האלו שלו. ביום שקבענו, בערב, הוא הגיע עם ה"בהמה" הזאת שלו לתוך שיכון ל', מפעיל את הצופר שלו ממש תחת לבניין המפואר שבאחד הפנטהאוזים שלו אני מתגורר. ירדתי למטה עם תיק גב וג'ינס, שומר על פאסון מכובד כשאני מבחין בזווית העיין איך גברת שטרסברג מתעצבנת כשהוא חוסם לה את הכניסה לחנייה המאובטחת. האמת היא שבתוך הבטן התפוצצתי מצחוק כשהיא ראתה אותי עולה לתא הנהג וראיתי איך התפרים בפרצוף המשופץ שלה כמעט מתפוצצים לה מרוב תדהמה. שתלך להזדיין הוד מעלתה הגב' מיליון קרט שטרסברג, כולה פרחה שעלתה לגדולה. אם היתי סופר או משורר, היתי בודאי מצליח למצוא דימויים מתאימים שיתארו את ההרגשה בנסיעה הזאת. אולי היתי משווה את זה לטיסת חלל, שני אוהבים/שונאים בחללית מוקפים בלילה וכוכבים, או הפלגה לילית באוקיינוס, או, חתירה בנהר אל לב המאפליה שזה כבר ממש וויץ שנהיה פופולרי בזמן האחרון (אפילו אריאל הירשפלד השתמש בזה בביקורתו על הסרט "האזרח נאווי" למרות שגם אידיוט כמוני הבין שאין שום קשר......), משהו כזה. אין לי רעיונות אז רק תתארו לכם נסיעה בכביש ארוך ושחור, כמעט ללא אורות של ישובים, אבנר אוחז בהגה ואני מתבונן בזרועות המתאבק שלו , זכר לימי הנהיגה ב"מקים" נטולי ההגה ההידראולי, בצווארו הקצר והעבה, בכרס הנהגים המוצקה שלו ויודע שהיום , אם היתי נדרש לזה שוב, לא היה לי שום סיכוי לגבור עליו ולהציל את חייו. שתקנו לנו כשרק הכביש וקוויו מזכירים לנו שאנחנו עדיין כאן, על כביש הערבה, בדרך לאילת, דוחים את הדיבור שחייב להתחיל כך או אחרת בעוד כמה דקות. "למה שלא תעשה כמוני, למה שלא תלך לפנסיה ותתחיל קצת להינות מהחיים" שאלתי אותו " דיברתי עם רונית והיא אמרה לי שהיא חושבת שזה אבוד ושכנראה תצטרכו להמשיך לחיות במקביל או להיפרד. לא חבל לך? הלוך וחזור וחזור והלוך? יש לך כבר נכד ראבאק!". "אין לי מה להגיד להגנתי" הוא ענה "לא מגיע לה אחד כמוני אבל בסופו של דבר היא בחרה בזה. אתה יודע טוב מאוד שלולא רונית והילדים ותחושת האחריות כבר מזמן היתי מתעופף לי עם ה"בהמה" לתוך איזה וואדי". מה יכולתי להגיד לו? שגם אחרי שלשים וחמש שנה אני עדיין מתרגש לראות את הפרצוף המכוער שלו בנינו? שלא היה לו שום סיכוי להציל את הבנזונה המסכן שלפעמים אני מתעורר בלילה מהצרחות שלו? שאני לא מתחרט לרגע שהחזקתי אותו בכל הכח שהצלחתי לגייס כדי שלא ינסה לצאת אל שטח ההריגה ?, שההוא כבר מת ורק עוד לא קיבל הודעה רישמית? "אתה פה ואני אוהב אותך וזה כל מה שחשוב. יש לך אשה, ילדים, נכד. תתבגר כבר ראבאק. סלח לי כבר. סלח לעולם,סלח לעצמך קיבינימאט!. כמה נשאר לנו הא? עשר עשרים שנה?" איך כותבים הסופרים? "נפלה עלינו שתיקה כבדה". לא יודע מה זו שתיקה כבדה אבל לפי אבני הדרך זה נמשך כמה וכמה קילומטרים טובים. לאחר זמן הוא שאל אותי אם בא לי לשתות איזה קפה ואני הסכמתי ושאלתי היכן אפשר לשתות כאן. לאילת אני בדרך כלל טס ושנים שלא היתי על הכביש הזה. " את עין יהב כבר עברנו ואצל "כושי" לא בא לי עכשיו אז מה דעתך שנעצור פה באחד מחניוני המנוחה ואני אכין לך קפה כמו שאנחנו אוהבים" .כמובן שהסכמתי, היתי צריך להשתין ולחלץ קצת עצמות והרעיון נראה לי. עצרנו באחד החניונים הקטנים האלה שיוצאים מהכביש וחוזרים אליו, ירדנו מה"בהמה" והלכנו להשתין כתף אל כתף כמו בנעורינו בצבא. אבנר הוציא מתא השינה שלו כסאות, שולחן מתקפל קטן, גזיה, קפה וסוכר, פינג'אן, כוסות.....מה שיש לו הכל שם על ה"בהמה"... בית שלם. את פרוצדורת הכנת הקפה אני לא אתאר לכם. לכל אחד מכם ואולי גם מכן יש את פרוצדורת הכנת הקפה/שטח שלו ואני לא אכנס איתכם לוויכוחים על כמה קפה וכמה סוכר ומה מכניסים קודם וכמה רתיחות צריך הקפה לרתוח ואיך יוצרים את ה"קיימאק" המושלם. מה שלא יהיה, תהליך הכנת הקפה של אבנר ושלי הוא התהליך ייחודי ואני לא אגלה כאן סודות שעוברים אצלנו ביחידה מדור לדור. באמת שהתגעגעתי לקפה הזה. כששאלו פעם את הברון רוטשילד איזה יין הכי טוב הוא שתה בחייו הוא ענה שזה היה יין פשוט וזול שהוא שתה עם נערה אהובה על חוף הים בשעת בין ערביים. הקפה הטוב ביותר שאני שתיתי היה עם אבנר, בלילות חשוכים במדבר. רק בשביל טעם הקפה היתי חוזר על הנסיעה הזו עוד פעם, על אף היסורים שנגרמים לשנינו. אבנר הדליק סיגריה והציע לי אחת. אמנם הפסקתי לעשן לפני כמה שנים אבל זכרתי את טעם העשן עם הקפה ואמרתי לו שרק בגלל הקפה הזה אני אחטא הפעם לבריאותי. "עזוב אותך מהבריאות" הוא ענה לי "תאונה קטנה או כדור תועה וכל הבריאות הזאת רחה ליל טיז אל נאבי", מה שנכון נכון. סיגריה חזקה "נובלס", מתחברת בדיוק עם הקפה שלי ושל אבנר. "אתה לא יודע אבל אתה לא הטרמפיסט הראשון שנוסע איתי בזמן האחרון" הוא אמר לי פתאום. "לפני שבוע הצטרפה אלי תרצה לנסיעה לאילת. גם היא פגשה בי ואני הוא זה שהצעתי לה ללוות אותי." שאלתי אותו אם זו תרצה של דורון והוא ענה לי שהוא לא מכיר תרצה אחרת שהוא היה מוכן לקחת איתו כל הדרך לאילת. שתינו את הקפה שלנו רותח, השפתיים נשרפו על כוסות הזכוכית הפשוטה וה"נובלס" סחררה לי את הראש לאחר כל השנים שלא עישנתי. לאינטימיות יש חוקים משלה ודיברנו כמו שלא דיברנו שלשים וחמש שנה. שאלתי אותו מה שלומה של תרצה והוא ענה לי "תקועה. לקחתי אותה מירושלים, קשקשנו, צחקנו ופתאום בהר סדום , ליד אשת לוט היא ביקשה שאעצור את ה"בהמה" וצילמה את עמוד המלח הזה עם תספורת החוור הזאת שלו. 'זאתי כבר תקועה פה ארבעת אלפים שנה' היא אמרה לי 'אני תקועה רק שלשים וחמש '. למה תקועה? שאלתי אותה והיא ענתה לי שכמו שאני רואה היא לא הגיעה לשום מקום. אמרתי לה שהיא עשתה דווקא קריירה די מפוארת ומה בדיוק תקוע בפרופסורית מכובדת שכמותה. היית צריך לשמוע את הצחוק שלה. 'איזה טמבל אתה, היא אמרה לי 'אני תקועה עם דורון ואיתך, אין לי ילדים, אין לי בית, רק לימודים לימודים וקריירה. אני לומדת כדי לא להיות איתכם, כדי לא לזכור שאני חיה בעצם בשבעים ושלש. אני בורחת לקריירה ולספרים, מגרדת שכבות גיאולוגיות, מחפשת באדמה את סלעי היסוד ולא מוצאת.' היא באמת נמצאת שם כבר ארבעת אלפים שנה?' אני שואל אותה ואז היא אומרת שאשת לוט היא רק משל, משל לאדם שמביט אחורה לזוועה ונתקע, לא מצליח להמשיך הלאה. במקום של גשם וחיים, האשת לוט הזאת כבר מזמן היתה נמסה אבל כאן אין גשם ולכן הר סדום ממשיך להתקיים. ' אם פעם יתחשק לך אני אקח אותך לתוך בטן ההר לראות את הפירים הנהדרים שצבע השמיים הכחול משתקף מדפנותיהם, את נטיפי המלח המבהיקים ואת סלעי הגליוטינה. עולם שלם של יופי אחר, מת, שרק מעטים מודעים לקיומו והוא נוצר על ידי מעט מאוד גשם שממיס את המלח.' אמרתי לה שאולי שווה לה לבכות קצת ולהמיס את המלח של עצמה והיא אמרה לי שכמו שבסדום אין גשם, ככה לה אין יותר דמעות ושהיא תצטרך לחיות עם התקיעות והמליחות שלה עד הסוף. היה לי עצוב נורא לשמוע את זה." חיממנו לנו עוד כוס קפה. אבנר הציע לי עוד סיגריה אבל אני וויתרתי והוא הצית לעצמו אחת נוספת. מדי פעם עברה איזו מכונית על הכביש שלאחר שנמוג שאונה העמיקה תחושת הבדידות. אתה צריך שיהיה לך לפעמים קצת רעש כדי שתוכל לאמוד את השקט. יש דרך ספרותית לתאר שקט? או חושך? או אהבה? או כאב? או כוכבים בשמיים? בטוח שיש אבל אני קטונתי. לאחר המון שנים ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו מה הסיפור שלו עם תרצה. ידעתי שאני נוגע בכאב עצמו אבל חשבתי שהזדמנות כזאת לא תהיה לי בפעם נוספת. "תראה" הוא אמר לי "אחרי שחזרנו מהמלחמה הזאת ונודע לי שדורון הלך, מה שהיה לי בראש זה שהפצוע ההוא שצרח וניסיתי להציל ואולי היתי מצליח, היה דורון. אני יודע שזה מישהו אחר ושאין שום קשר אבל בלילה, כשאני לא מצליח להירדם, מי שמופיע לי מתוך החושך זה דורון ולא אף אחד אחר. זה לא רציונלי, אני יודע, אבל האיש שמנעת ממני לנסות להוציא מהמדרון הקידמי מוכה האש היה דורון וזה אוכל אותי. לפעמים בא לי להרוג אותך על זה נשבע לך אבל אז יהיה עוד הרוג אחד על המצפון שלי. אחרי המלחמה, באוניברסיטה היה לתרצה ולי רומן. דורון שחיבר בינינו הוא גם זה שהפריד. פעם ניסינו לשכב וזה לא הצליח, העסק פשוט לא עבד, תמיד הוא היה שם, ביננו. תרצה אמרה שנתגבר על זה אבל אני החלטתי ללכת הלאה והתחתנתי עם רונית והצלחתי לקיים חיים רגילים פחות או יותר" שאלתי אותו אם הוא קורא 'להלוך חזור הלוך חזור' שלו בלילות חיים רגילים. "זה הכי קרוב לחיים נורמליים שאני מסוגל לנהל" הוא ענה ואני שאלתי מה תרצה אומרת על זה "תרצה אומרת שאמנם יש לי אשה בית וילדים אבל שאני תקוע לא פחות ממנה, היא אולי אשת לוט אבל אני 'איש לוט' תקוע לא פחות, ואני נוטה להסכים איתה." שתקתי והוא הוסיף "תרצה אמרה שבמקום שדורון יחצוץ בינינו היינו צריכים לנסות לקחת אותו איתנו, שנחיה בשלישיה, רק כך הינו יכולים להמשיך הלאה אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי"
עלינו ל"בהמה" וגמענו את הקילומטרים שנותרו בשתיקה כבדה. לא יודע איך מתארים שתיקה כבדה.
|