חרטה אמיתית זו הרגשה שבועטת אותך אל תוך עצמך חזק וצועקת לך לתוך האוזן "מי אתה בכלל חושב שאתה?!?!" זו הרגשה שמעירה אותך ב6 בבוקר במקרה הטוב והופכת אותך בתוך המיטה עד שתקום אתה קם, שוטף פנים, מצחצח שנים, אתה הולך וההרגשה הזאת, היא הולכת איתך. היא נמצאת שם כל הזמן; כשאתה אוכל, כשאתה לבד במקלחת, כשאנשים מדברים איתך, כשאתה מחייך... והיא שם בעיקר כשאתה עושה כלים..או חותך סלט... וכשאתה הולך לישון אפילו כשנשבר לך ואתה עוזב הכל ויוצא לרוץ גם אז היא שם, לא עוזבת אותך היא שם מחכה לך כל הזמן שתבין, שתבדוק את עצמך טוב טוב, שתבדוק מה קרה שם ואיך זה קרה שככה כל כך התרחקת מעצמך. אין חרטה גדולה מזו המרגיש זה שלא עמד במבחן החברות שהעמיד את עצמו לפני טובתו של חברו שהוא אוהב באמת ובאמת אוהב בכל ליבו שלא חשב פעמיים ונכנע לתאוותיו ולסיפוק יצריו הריקים המידיים של הגוף, בשרירות לב נוראית ולא הצליח למצוא בתוכו את הכוח להתעלות מעליהם ולעזור לחברו בשעת צרה. איו חרטה גדולה מזו המרגיש זה שהוא צרת חברו עצמה ובכל זאת מסיר מעצמו אחריות כולה כאילו רק היה שם במקרה ואינו כלום ולא צד בעינין. (גם אם באמת ובתמים הרגיש ככה) אך ממעשה שעשית אי אפשר לברוח.... גם אם בתמימות לב או בטיפשות נראה היה לך שהכל ישאר כמו קודם (למה לא בעצם?) וששום דבר לא הולך להשתנות, עצם הבגידה בעצמך ובאדם שאתה אוהב נשארת איתך ומשנה אותך. היא כתם בנפש של שניכם משהו שקרה שם וכבר אי אפשר להחזיר, קלקול שאי אפשר לתקן, כתם שאי אפשר להסיר והוא נשאר שם תמיד, מבט אחד בעיניים וזה עולה..למרות החרטה, למרות הסליחה, למרות האהבה וגם אם בכל הכוח מנסים לטייח ולהסתיר. פעם ראשונה בחיים שהרגשתי ככה, עצמתי עיניים ועשיתי בשנייה, מבלי להתכוון לכלום, אבל גם מבלי לחשוב... ובאותה שנייה לא ידעתי אבל משהו בנפש שלי השחיר החרטה לא אחרה לבוא. סליחה.
|