בביקור האחרון אצל ההורים שלי, אמא נכנסה לאחד מפרצי הנוסטלגיה המפורסמים שלה ושלפה את אלבומי הילדות (הרבים) שלי. מי שמכיר אותי עכשיו יתקשה להאמין לכמות הפילם עליה אני מככבת מיום היוולדי. הרי מצלמות הן האויב הכי גדול שלי ובכל הזדמנות בהן הן נקרות בדרכי אני נמלטת מהן משל היו נחיל דבורים רעבות לדם.

אמא שלי, הרומניה עם הגנים הכי פולניים EVER, אובססיבית הייתה ואובססיבית תישאר להנצחתנו בתמונות. האלבומים שלי - מבית היולדות ועד השחרור בערך- ממוספרים ומסודרים בארגון מופתי וטיפה'לה מלחיץ.

בעודה מאביסה אותי בבישוליו המדהימים של אבא- כי אחרי הכל לא הייתי אצלם חודש והרי אין אוכל במקומות אחרים- היא דוחפת לי את עדויות ילדותי ומכריחה אותי להתעמת עם דברים שגורמים לפנה עם חזה האווז והחצילים להיות טעימה הרבה פחות.

הייתי ילדה  יפה. היו לי תלתלים חומים וגדולים, עיני שקד ענקיות, גבות מצוירות ושפתיים שנשאו תמיד גוון של ארטיק תותי-פרוטי. כולם קראו לי שירלי טמפל. בגלל השיער, בגלל הטמפרמנט ובגלל שאנשים ידעו אז מי זו שירלי טמפל....

אני לא יודעת באיזה גיל חל השינוי ולמה הוא חל, אבל מתישהו הפסקתי להיות יפה. לפחות בעיני. הפנים התארכו, גבהתי בגיל מוקדם מדי ויותר מדי, הציצי שהופיע כבר בכיתה ו' יכול היה לחכות שנה או שתיים אבל הוא התעקש כי כנראה אצה לו הדרך.

הפכתי להיות מגושמת ונבוכה ובתמונות אצל אמא, נגלה לפניי לפתע הפסיפס המשונה הזה של חיי. ראיתי בבירור את הרצף. שירלי טמפל הפכה לילדה מתשדיר שירות לנוער במצוקה.

מאז ועד היום, אני שטה על מים לא מסומנים, לעתים סוערים, לעתים רוגעים. היו מערבולות וזרמים תת קרקעיים שכמעט והכניעו אותי לחלוטין וגופי תש מניסיונות להילחם בהם. בתור מי שתמיד עסוקה בהשתחצנות כמעט מביכה באינטלקט שלה ובשנינותה ועוקצנותה, מביך אותי לחשוב כמה אני מתעמקת במראה שלי, כמה אני לא מרוצה ממנו, כמה אני כועסת על אבא שלי שארגן לי את הפנים שלו וכמה אני לא מבינה שעד שאני לא אחשוב שאני יפה, אף אחד כנראה לא יחשוב כך.

אני עובדת על זה. מתרגלת ומתאמנת. לומדת ומשננת. וכמעט בכל יום יש בוחן פתע ואני לא תמיד סגורה על החומר. אין לי שליפים שרשומים לי בתוך המחשבון ואף אחד לא מסמס לי את התשובות הנכונות באמצע הבחינה. 

היום אני חושבת  שאני עוברת בקושי. נראה לי שאני מבקשת מבחן חוזר.