כתיבה במעגלים מתכנסים ומתרחבים
"מה שקטה מולדתך/על שיאי ימיך
את הפתיחה הזו כתב אלתרמן והלחין שלמה ארצי (בשיר "בהר הדומיות"). איכשהו זה מהדהד לי כשאני חושב על המולדת ועל דברים עצובים שקורים לה כשהיא חוטפת את זה מכל הכיוונים. שמתי את זה כי אני כל כך אוהב את החיבור שבין המילים שיוצר תחושה כמו של טבע דומם, יחד עם זרימה של הזמן אל תוך תודעה שהיא אפילו פוליטית במידה מסוימת (ובזה סיימנו את פינת ניתוח השירה). בעצם ברמה מסוימת מוזר שאחד כמוני מוצא עצמו "חוזר" לאלתרמן". מחד, אף פעם לא הייתי בו, ואני גם בא ממשפחה שנטועה היתה הרחק שמאלה ממנו ומהממלכתיות שייצג בזמנו (אולי היתה פורצת שערוריה זוטא אם כל המתים היו יודעים מה החיים שהם השאירו עושים וחושבים אבל ניחא). מאידך, כנראה שכשמילים מנגנות לך על משהו, זה לא באמת משנה באיזו זהות הן נכתבו, ומעבר לכך – אולי זה באמת הדבר האחרון שנשאר כקונצנזוס לכל הנרטיבים שלנו ולכן אליו אני חוזר פעם אחר פעם. וזה כשלעצמו מצריך התייחסות. לאחרונה שמתי לב שלמעט מוזיקה (שגם נדחקת לפינה, נלחמת על חייה, ומוצאת פתרונות בתחנות סטודנטים ו-88), אין באמת שירה במובן הרחב של המילה. שירה עכשיוית שהופכת לשירים (פזמונים), שירים שאפשר לקרוא ולהגיד "וואו" כמו בפעם הראשונה שקראת נתן זך או לאה גולדברג.
אולי זה אני, אבל נראה לי שמרוב דחף לפרסם ולהתפרסם, אין באמת שימת לב לאיכות. אני זוכר את עצמי רוצה לפרסם שירים שכתבתי – בחיים זה לא היה קורה (טוב, אולי פעם אחת, וגם אז עם המון בושה). איכשהו הפילטר שלי עובר סביב מבוכה ודאגה אמיתית לאיכות ששום תזה או סגנון פוסט X או Y לא יוכל לחצות. נראה לי שאם אכתוב ספר או שיר, הם יתפרסמו הרבה אחרי שאהיה בן 40 – גם בגלל חוסר הזמן אבל בעיקר בגלל חוסר הבטחון. ואין זה חוסר בטחון ביכולת אלא באיכות. רבאק, אם אתה כבר יוצר משהו (שאינו תרגיל בסדנת כתיבה אלא משהו שיש לך להגיד) תשתדל להכניס בזה את כל השמח/עצוב/כואב/משוגע שיש בך, בצורה שלא אקרא את זה ואומר, "אוקי" עוד גיג של מישהו שרצה להשיג מישהי או להפך.
פעם לאונרד כהן אמר שיש שירים שלקח לו בהם שנה כדי להכניס מילה. העניין הוא לאו דווקא הזמן אלא הביקורת העצמית על החומר.
ואם כבר איכות, אז לפחות שיהיה מה לשמוע –טום וייטס בהופעה
שבוע טוב |