"השיר הזה הוא לא שיר על תרנגולות

הנוקשות באבוסים ברטט כרבולות באור

שהוא לא יום ולא לילה

או נערמות זו על גב זו, גרונן

משתרבב מבעד לסורגים ללגום אויר

המתמלא גיצי נוצות

לאור ירח חלבוני

וגם אם כן, אין

הוא עומד בסתירה לבני אדם

שעם בקר יעברו בשער חנות המפעל

ותחת שלט חביב ("חות המטילות")

שדוגרת שמנה מצוירת עליו

יקנו ביצים סופר- גדולות

מסודרות יפה בקרטון"

(שני בתים אחרונים מתוך "מחנה עבודה" שיר חדש של אגי משעול שטרם פורסם)

נתקלתי בשבוע שעבר בכתבה במוסף 7 לילות של "ידיעות אחרונות" על המשוררת אגי משעול.

משהו בכותרת משך את תשומת ליבי, או שמא היתה זאת השורה הפותחת את הכתבה ואומרת "המשוררת הזו ישנה עם חתול".אחרי שורה שכזאת, איך יכולתי לא להמשיך לקרוא?

בפסקה האחרונה בראיון שנערך איתה היא נשאלה:

"מה הדבר האחרון שהרגיז אותך מספיק בשביל שתכתבי עליו?"

 ותשובתה:

"השיר האחרון שכתבתי נקרא "מחנה עבודה" (השיר שצרפתי למעלה) והוא על שלושה לולים תעשייתים שיש בכפר שלי. הם דומים בדיוק למחנות ריכוז- מבנים ענקיים עם תיל מסביב ושומר, ואין חלונות, אור, לא יום ולא לילה. ובחוץ יש שלט פסטורלי, "חוות המטילות", שמעורר זכרון על עמק יפה בין כרמים ושדות.

אבל זו בדיוק אושוויץ בלילה, כשכולם ישנים, מגיעות משאיות עם כלובים לקחת את הזקנות והחולות. אני שומעת תרנגולות צורחות כשדוחסים אותן לתוך הכלובים. הן משרבבות את הגרון מבעד לסורגים וצורחות כל הלילה.

זה מדהים שאנחנו פוגשים את המשאיות האלה, גם את אלה עם הפרות שמספרים צרובים להן על הגב, ולא עושים את האנלוגיה. אף אחד לא רואה את זה, כי זה בכפר. נורא פסטורלי אצלנו."

ואני, סיימתי לקרוא ומיד חשבתי על אותן משאיות עמוסות בתרנגולות אשר מובלות בצפיפות לגורל ידוע מראש. על הדמעות שעולות לי בעיניים בכל פעם שמשאית כזאת חולפת לנגד עיני, במבטים של אותן תרנגולות הכלואות בצפיפות מחרידה, ושאפילו כיסוי מפני הגשם אין להם באותה משאית איומה (והרי כל ציוד יקר אחר היה זוכה למחסה מינמאלי), על הזלזול שלנו בחייהן האומללים ועל כך שאפילו חפצים זוכים אצלנו ליחס טוב יותר.

קראתי ושמחתי לקרוא שיש גם כאלה המסוגלים לתעל את אותן מחשבות שעוברות אצלי בראש לשירה. ואולי זה מהמעט שנשאר לעשות כי לכל השאר בני האדם נהפכו אטומים...