כותרות TheMarker >
    ';

    תאמינו לי "בובות" אל תאמינו לאף אחד

    פאטה מורגנה, חזיון תעתועים, אשליה, חלום בהקיץ, למראית עין, פוזה, מסכה, שקר עצמי, הונאה עצמית, חיים בסרט.

    מפלצות בע"מ

    35 תגובות   יום שבת, 25/10/08, 17:05

    תעשיית ההפחדות היא התעשייה הגדולה והמצליחה ביותר לכל אורך ההיסטוריה.

    אין תחום שהתעשייה הזו לא חדרה אליו. כל כך חדרה, שבעצם כל בן אדם בעולם הוא פועל יצרן בתעשייה הזו.  

     

     אפשר לדבר על התועלת והאינטרס של המערכות לדאוג לכך שבני האדם יהיו מפוחדים. פוליטיקאים, רופאים, אנשי מכירות, הורים, מורים, עורכי דין, בני זוג, ניו אייג'רים, אנשי דת וכולי.אבל אני רוצה לדבר על מה הוא פחד ועל המכאניקה של הפחד.  

     

     איך זה שפתאום מופיע פחד? רגע אחד אני לא מרגיש פחד. וברגע הבא אני חווה פחד. מה קרה? מה השתנה? ובעיקר, מה עושים עם זה?  

     

     הפחד הוא אנרגיה שמגיעה ממחשבה. הרבה פעמים ממחשבה לא מודעת. אני יכול לשבת בשקט, ללא פחד, ואז כתוצאה ממחשבה מסוימת, מופיע הפחד. פחד על בריאות, כסף, חוויה, כל דבר.כבר מילדות מלמדים אותנו שצריך להילחם בפחד, להתגבר עליו. דרך ההתמודדות הזו נובעת מחוסר הבנה של אנרגיית הפחד, ומתוך רצון לא לחוות רגשות לא נעימים. למעשה, בדרך ההתמודדות הזו אנחנו מעצימים ומנציחים את הפחד.  

     

     "מאז ומתמיד, ילדים בכל העולם ידעו שברגע שההורים כיבו את האורות, מפלצות חיכו להם בכל פינה וארון מוכנים לפעולה.אבל מה שהילדים לא מבינים – זה שמבחינת המפלצות אין כאן משהו אישי, הם פשוט ממלאים את חובת עבודתם." (מפלצות בע"מ)  

     

     הפחד כשלעצמו אינו טוב או רע. הפחד הוא מנגנון הישרדותי, שבלעדיו לא נוכל להאריך חיים.הפחד הופך לרע כשאנחנו לא רוצים לחוות אותו, להבין ולקבל אותו, ובהמשך המיידי, מדחיקים אותו.כולנו מדחיקים ולא רק את הפחד, אבל יותר קל להבין את המנגנון של ההדחקה באמצעות הפחד.ההדחקה גם היא שייכת למנגנון ההישרדות,  היא משמשת אותנו כשאיננו יכולים להכיל רגש מסוים, ע"י דחיקתו והסתרתו מהמודעות. אבל יש לכך גם מחיר, והוא שההדחקות יוצרות חסימות בזרימת האנרגיה, וכתוצאה מכך אי מיצוי הפוטנציאל. ככל שיהיו יותר הדחקות וחסימות, יהיו יותר הפרעות למיצוי הפוטנציאל האישי. בדיוק כמו עץ שיקבל פחות אנרגיית מים ממה שהוא צריך, לא יתפתח מספיק, ויניב פרי מועט ולא מפותח.  

     

     

    בשלב מסוים בגדילה ובהתפתחות, מגיע זמן שבו הפחד, שהודחק בזמנו, כבר לא רלוונטי ולא מאיים יותר. הדחקתו לא רק שלא עוזרת לנו, אלא אפילו מכבידה עלינו. מכבידה, לא רק בגלל החסימה עצמה, אלא גם בגלל שההדחקה כרוכה במאמץ, שגוזל משאבי אנרגיה שיכלו לשמש אותנו להתמודדויות וחוויות אחרות.

    אם כך, ככל שיהיו יותר חסימות, תהיה לנו פחות אנרגיה, לפעמים עד כדי מחלה.  

     

     

    כדי להבין יותר טוב את הפחד, את אופן השפעתו ואת מנגנון ההדחקה, צריך להסתכל ולבדוק את ההשפעה שלו על הגוף. כשמגיע פחד, הגוף מגיב בכיווץ השרירים, כיווץ העיניים, התקפלות הגוף לתנוחה מכונסת וידיים מגוננות על הראש, וסגירת הנשימה. ככל שהפחד פוחת, הביטויים הנ"ל יבואו לידי ביטוי בצורה מוחלשת יותר, ופחות מורגשת.התגובה של הסגירות שיוצר הפחד, אוחזת בפחד ולא נותנת לו ללכת, לזרום הלאה מאיתנו. אנו נאחזים בפחד ע"י כיווץ השרירים וסגירת הנשימה כתגובה ראשונית ומיידית של התנגדות. כיווץ השרירים והנשימה מקהה את הרגש.  

     

     

    כדי לשחרר את הפחד, יש להרפות את השרירים ולפתוח את הנשימה, ובכך לאפשר את זרימת האנרגיה של הפחד הלאה מאיתנו. אי אפשר לפחד ולנשום מלא באותו זמן! או שמפחדים או שנושמים. (יש לזכור שהפחד הוא רק דוגמה, ושהעיקרון הזה נכון לגבי כל רגש לא נעים אחר).  

     

     

    מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות.
    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/10/08 08:30:


      רוזמונד ורוניאלי,

      החלומות של שתיכן, מדהימים, ולדעתי נושאים מסר מאוד מאוד חשוב על הפחד ועל ההתמודדות איתו.

      אין לאן לברוח מהפחד, כמו שאי אפשר לברוח מעצמנו.

      לעצור, להסכים, לקבל, לחוות ו...... להיפרד.

       

      אפשר להתייחס אל הפחד כמו אל האגו, לקבל ולהבחין בו, לדעת שהוא קיים, אבל לא לתת לו להפעיל אותנו.

       

        29/10/08 01:51:

      צטט: רוזמונד 2008-10-28 23:50:10

      צטט: סנה בוער 2008-10-26 13:40:29

      צטט: אילת פורת 2008-10-26 13:17:47

      אי אפשר לפחד ולנשום מלא באותו זמן!
      אהבתי צוחק

       

      היי אילת, תודה.

      את זוכרת שפעם, לפני שהתחיל יום הלימודים, היינו עושים תרגילי בוקר?

      יש לי פנטזיה שבמסגרת הלימודים ילמדו ויתרגלו את הקשר שבין הגוף לנפש, שילמדו איך לנשום, איך להרפות.

      אם לומדים ויודעים את זה, חלק גדול מהבעיות ומהחוליים היו נמנעים.

      באופן אישי, זה מה שאני מלמד את הבן שלי. מאז שהוא נולד אני מלמד אותו לבכות ולא להדחיק.

      בשלב מסויים, כשהוא ניסה להדחיק בכי, כדי להיחשב "גדול", הייתי מרגיז אותו בכוונה ועוזר לו להוציא את הבכי תוך כדי שאני מסביר לו שזה טוב ולמה זה טוב. במקרים האלו, הוא אף פעם לא כעס עליי, להפך, הוא נישאר צמוד אליי והרגשתי את ההקלה הגדולה שלו.

      היום, את רוב הרגשות הקשים שלו הוא מפרק מייד. מדהים לראות את השינוי המהיר בהרגשה שלו.

      בגלל שרוב האנשים לא מבינים את זה ובגלל שלרוב האנשים קשה להתמודד עם בכי, שלהם ושל אחרים, מחנכים אותנו לא לבכות, להיות גברים, להיות גדולים או בוגרים, שזה לא יפה לבכות.

      הגישה הזו כשלעצמה, גורמת לי לבכות :)

       

      אם כל האנשים היו מוציאים את הבכי המודחק שלהם, היינו ממלאים את הכינרת :)

       

      כל כך נכון. וגם הבכי. הפחד עושה שני דברים: מקפיא את השרירים מצד אחד, ומייצר ממריצים מצד שני, המאפשרים תגובה מהירה מאוד שאיננה אופינית לנו אלא לבעלי חיים. בכל מקרה, הוא צריך להיות בגופנו לזמן קצר בלבד, אחרת מזיק.

      החנקת הבכי עוצרת את הנשימה ומביאה שיעולים יבשים וטורדניים ועוד שאר ירקות. הלחץ הזה נמצא בדיוק על הלב, לכן, לאחר שכולנו נמלא את הכנרת, נפרוץ בצחוק פרוע.

       

      פעם כשהייתי ממש קטנה, היה לי חלום שהיה חוזר על עצמו: בלילה בחושך היה נכנס דוב שחור ומפחיד לחדר מהחלון שמעל מיטתי. מתתי מפחד ולא יכולתי לנשום. החלום הזה חזר מדי פעם.

      עד אשר, בלילה אחד, נכנס הדוב השחור והגדול ואני קמתי מהמיטה, נעמדתי מולו ורקדתי אתו. פתאום ידעתי שדוב רוקד לא יכול להזיק, כי הוא מרוכז מאוד בריקוד...

      זהו, מאז הוא לא חזר (כנראה יצא לפנסיה)

      אבל פחדים יש לי למכביר, ותמיד יש עוד פחד להכיר.

       

      רוזמונד

       

       

       מדהים החלום שלך!

       זה הזכיר לי שכשהייתי קטנה הייתי חולמת חלומות צלולים, ז"א יודעת פתאום שאני חולמת, מנסה להתעורר, ולא

        מצליחה וזה היה נורא. וגם כילדה, שמתי לב שכל פעם שאני "מתה" בחלום, אני מתעוררת... ואז החל להגיע חלום

        על אריה שרודף אחרי.... בתוך החלום, הבנתי שאני חולמת, וניסיתי להתעורר, וכשלא הצלחתי, נזכרתי שאם אני

        מתה בחלום, אז אני מתעוררת... אז עצרתי, ונתתי במודע לאריה לטרוף אותי. ואז התעוררתי...:-)

        המשותף לחלום שלך, ולשלי לדעתי, הוא המקום שבו שתינו עצרנו. התבוננו, ובדקנו אופציות של פתרון.

         ההקשבה, הביאה אותנו לשליטה על מה שקורה...:) זה מה שנקרא, תושיה של ילדים! .....

        28/10/08 23:50:

      צטט: סנה בוער 2008-10-26 13:40:29

      צטט: אילת פורת 2008-10-26 13:17:47

      אי אפשר לפחד ולנשום מלא באותו זמן!
      אהבתי צוחק

       

      היי אילת, תודה.

      את זוכרת שפעם, לפני שהתחיל יום הלימודים, היינו עושים תרגילי בוקר?

      יש לי פנטזיה שבמסגרת הלימודים ילמדו ויתרגלו את הקשר שבין הגוף לנפש, שילמדו איך לנשום, איך להרפות.

      אם לומדים ויודעים את זה, חלק גדול מהבעיות ומהחוליים היו נמנעים.

      באופן אישי, זה מה שאני מלמד את הבן שלי. מאז שהוא נולד אני מלמד אותו לבכות ולא להדחיק.

      בשלב מסויים, כשהוא ניסה להדחיק בכי, כדי להיחשב "גדול", הייתי מרגיז אותו בכוונה ועוזר לו להוציא את הבכי תוך כדי שאני מסביר לו שזה טוב ולמה זה טוב. במקרים האלו, הוא אף פעם לא כעס עליי, להפך, הוא נישאר צמוד אליי והרגשתי את ההקלה הגדולה שלו.

      היום, את רוב הרגשות הקשים שלו הוא מפרק מייד. מדהים לראות את השינוי המהיר בהרגשה שלו.

      בגלל שרוב האנשים לא מבינים את זה ובגלל שלרוב האנשים קשה להתמודד עם בכי, שלהם ושל אחרים, מחנכים אותנו לא לבכות, להיות גברים, להיות גדולים או בוגרים, שזה לא יפה לבכות.

      הגישה הזו כשלעצמה, גורמת לי לבכות :)

       

      אם כל האנשים היו מוציאים את הבכי המודחק שלהם, היינו ממלאים את הכינרת :)

       

      כל כך נכון. וגם הבכי. הפחד עושה שני דברים: מקפיא את השרירים מצד אחד, ומייצר ממריצים מצד שני, המאפשרים תגובה מהירה מאוד שאיננה אופינית לנו אלא לבעלי חיים. בכל מקרה, הוא צריך להיות בגופנו לזמן קצר בלבד, אחרת מזיק.

      החנקת הבכי עוצרת את הנשימה ומביאה שיעולים יבשים וטורדניים ועוד שאר ירקות. הלחץ הזה נמצא בדיוק על הלב, לכן, לאחר שכולנו נמלא את הכנרת, נפרוץ בצחוק פרוע.

       

      פעם כשהייתי ממש קטנה, היה לי חלום שהיה חוזר על עצמו: בלילה בחושך היה נכנס דוב שחור ומפחיד לחדר מהחלון שמעל מיטתי. מתתי מפחד ולא יכולתי לנשום. החלום הזה חזר מדי פעם.

      עד אשר, בלילה אחד, נכנס הדוב השחור והגדול ואני קמתי מהמיטה, נעמדתי מולו ורקדתי אתו. פתאום ידעתי שדוב רוקד לא יכול להזיק, כי הוא מרוכז מאוד בריקוד...

      זהו, מאז הוא לא חזר (כנראה יצא לפנסיה)

      אבל פחדים יש לי למכביר, ותמיד יש עוד פחד להכיר.

       

      רוזמונד

        28/10/08 21:24:

      אני לא אחראית לרצף האסוציאציות שלך :))
        28/10/08 19:40:

      צטט: רוח גלילית 2008-10-28 19:07:16

      צטט: סנה בוער 2008-10-28 18:26:41

      צטט: רוח גלילית 2008-10-28 15:11:55


      מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות.

       

      הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו היתה בפינדהורן - קהילה רוחנית בסקוטלנד. העוצמות של ההדחקה היו קשות, משום שבאמת לא טיפלו בהן כמו שצריך. מצד אחד עשו מדיטציה כל בוקר ואמרו את כל המשפטים הנכונים, מצד שני יכולת לראות מאבקי אגו על שליטה בעמדות מפתח, עטופים באיצטלה רוחנית, הקפדה על היררכיה ברורה ומעמד חברתי (ותיקים כנגד אלו שרק הגיעו), רכילויות (!) ועוד דברים מבישים.  משום מה אנשים שמתעסקים ברוחניות מקטלגים כעס, עצבים, קנאה וכאלה כרגשות שליליים. אני מסכימה איתך שאין טעות גדולה מזו. לדעתי גם אין בכלל מקום לקטלג רגשות - אלא רק לעבוד איתם.

       

      הזכרת לי, שלפני עשר שנים בערך, הלכתי לסדנת וויפסנה של עשרה ימים, שהמנחה הראשית הייתה גברת בשם "פלו".

      גרמניה שחיה בהודו ומנחה את הסדנאות בכל מיני מקומות.

      בקיצור, היא הייתה מדברת על להיות כאן ועכשיו, לקבל את מה שיש וכו' אבל בעצמה לא הייתה יכולה ליישם, כך הרגשתי ממנה. בנוסף, חוקי ההתנהגות שהביאה היו מנוגדים לגמרי לאותם רעיונות. למשל בכי בזמן המדיטציה, היה אסור כי זה מפריע, ומה לעשות שאני בכיין? אבל את הרעש של החתולים או של פועלים מחוץ למבנה, צריך להתבונן ולקבל.

      והיו עוד דברים.

      לאחר חמישה ימים, יצא לי בזמן כיבוי האורות והשינה, כשאני כבר בתוך המיטה, פרץ הסטרי וספונטני של צחוק,

      שלא יכולתי לעצור. תוך כמה דקות אחד העוזרים בא וקרא לי לשיחה (לא בפעם הראשונה) עם אותה גברת.

      החלטתי שנמאס לי, ארזתי את התיק וישר הלכתי למגרש החניה, אבל השער היה נעול, מצאתי את העוזר והוא לא רצה לפתוח לי עד שאדבר עם "פלו", לאחר וויכוחים החלטתי שאראה לה מה זה.

      בשיחה איתה, שבה אמרתי לה מה אני חושב עליה ועם כל הרוע שאני יודע, ביקשתי ממנה לקבל את המציאות ולהתבונן בה, ואיימתי שאני עכשיו מתקשר למשטרה. הפרצופים שלה והתנועות שעשתה לעברי, היו שווים לי את הכל.

      שלווה כבר לא הייתה לה, לפחות לכמה ימים :)


      חחחחחחח הרגת אותי. אחלה שיעור.  מקווה שהיא גם למדה אותו. אפרופו - אומרים שאת מה שאנחנו הכי צריכים ללמוד - אנחנו מלמדים :)

       

       

      יש לי התנגדות למשפט הזה, כפי שהוא מנוסח.

      אבל משום מה הוא מזכיר לי את טל רשף.

       

        28/10/08 19:07:

      צטט: סנה בוער 2008-10-28 18:26:41

      צטט: רוח גלילית 2008-10-28 15:11:55


      מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות.

       

      הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו היתה בפינדהורן - קהילה רוחנית בסקוטלנד. העוצמות של ההדחקה היו קשות, משום שבאמת לא טיפלו בהן כמו שצריך. מצד אחד עשו מדיטציה כל בוקר ואמרו את כל המשפטים הנכונים, מצד שני יכולת לראות מאבקי אגו על שליטה בעמדות מפתח, עטופים באיצטלה רוחנית, הקפדה על היררכיה ברורה ומעמד חברתי (ותיקים כנגד אלו שרק הגיעו), רכילויות (!) ועוד דברים מבישים.  משום מה אנשים שמתעסקים ברוחניות מקטלגים כעס, עצבים, קנאה וכאלה כרגשות שליליים. אני מסכימה איתך שאין טעות גדולה מזו. לדעתי גם אין בכלל מקום לקטלג רגשות - אלא רק לעבוד איתם.

       

      הזכרת לי, שלפני עשר שנים בערך, הלכתי לסדנת וויפסנה של עשרה ימים, שהמנחה הראשית הייתה גברת בשם "פלו".

      גרמניה שחיה בהודו ומנחה את הסדנאות בכל מיני מקומות.

      בקיצור, היא הייתה מדברת על להיות כאן ועכשיו, לקבל את מה שיש וכו' אבל בעצמה לא הייתה יכולה ליישם, כך הרגשתי ממנה. בנוסף, חוקי ההתנהגות שהביאה היו מנוגדים לגמרי לאותם רעיונות. למשל בכי בזמן המדיטציה, היה אסור כי זה מפריע, ומה לעשות שאני בכיין? אבל את הרעש של החתולים או של פועלים מחוץ למבנה, צריך להתבונן ולקבל.

      והיו עוד דברים.

      לאחר חמישה ימים, יצא לי בזמן כיבוי האורות והשינה, כשאני כבר בתוך המיטה, פרץ הסטרי וספונטני של צחוק,

      שלא יכולתי לעצור. תוך כמה דקות אחד העוזרים בא וקרא לי לשיחה (לא בפעם הראשונה) עם אותה גברת.

      החלטתי שנמאס לי, ארזתי את התיק וישר הלכתי למגרש החניה, אבל השער היה נעול, מצאתי את העוזר והוא לא רצה לפתוח לי עד שאדבר עם "פלו", לאחר וויכוחים החלטתי שאראה לה מה זה.

      בשיחה איתה, שבה אמרתי לה מה אני חושב עליה ועם כל הרוע שאני יודע, ביקשתי ממנה לקבל את המציאות ולהתבונן בה, ואיימתי שאני עכשיו מתקשר למשטרה. הפרצופים שלה והתנועות שעשתה לעברי, היו שווים לי את הכל.

      שלווה כבר לא הייתה לה, לפחות לכמה ימים :)


      חחחחחחח הרגת אותי. אחלה שיעור.  מקווה שהיא גם למדה אותו. אפרופו - אומרים שאת מה שאנחנו הכי צריכים ללמוד - אנחנו מלמדים :)
        28/10/08 18:26:

      צטט: רוח גלילית 2008-10-28 15:11:55


      מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות.

       

      הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו היתה בפינדהורן - קהילה רוחנית בסקוטלנד. העוצמות של ההדחקה היו קשות, משום שבאמת לא טיפלו בהן כמו שצריך. מצד אחד עשו מדיטציה כל בוקר ואמרו את כל המשפטים הנכונים, מצד שני יכולת לראות מאבקי אגו על שליטה בעמדות מפתח, עטופים באיצטלה רוחנית, הקפדה על היררכיה ברורה ומעמד חברתי (ותיקים כנגד אלו שרק הגיעו), רכילויות (!) ועוד דברים מבישים.  משום מה אנשים שמתעסקים ברוחניות מקטלגים כעס, עצבים, קנאה וכאלה כרגשות שליליים. אני מסכימה איתך שאין טעות גדולה מזו. לדעתי גם אין בכלל מקום לקטלג רגשות - אלא רק לעבוד איתם.

       

      הזכרת לי, שלפני עשר שנים בערך, הלכתי לסדנת וויפסנה של עשרה ימים, שהמנחה הראשית הייתה גברת בשם "פלו".

      גרמניה שחיה בהודו ומנחה את הסדנאות בכל מיני מקומות.

      בקיצור, היא הייתה מדברת על להיות כאן ועכשיו, לקבל את מה שיש וכו' אבל בעצמה לא הייתה יכולה ליישם, כך הרגשתי ממנה. בנוסף, חוקי ההתנהגות שהביאה היו מנוגדים לגמרי לאותם רעיונות. למשל בכי בזמן המדיטציה, היה אסור כי זה מפריע, ומה לעשות שאני בכיין? אבל את הרעש של החתולים או של פועלים מחוץ למבנה, צריך להתבונן ולקבל.

      והיו עוד דברים.

      לאחר חמישה ימים, יצא לי בזמן כיבוי האורות והשינה, כשאני כבר בתוך המיטה, פרץ הסטרי וספונטני של צחוק,

      שלא יכולתי לעצור. תוך כמה דקות אחד העוזרים בא וקרא לי לשיחה (לא בפעם הראשונה) עם אותה גברת.

      החלטתי שנמאס לי, ארזתי את התיק וישר הלכתי למגרש החניה, אבל השער היה נעול, מצאתי את העוזר והוא לא רצה לפתוח לי עד שאדבר עם "פלו", לאחר וויכוחים החלטתי שאראה לה מה זה.

      בשיחה איתה, שבה אמרתי לה מה אני חושב עליה ועם כל הרוע שאני יודע, ביקשתי ממנה לקבל את המציאות ולהתבונן בה, ואיימתי שאני עכשיו מתקשר למשטרה. הפרצופים שלה והתנועות שעשתה לעברי, היו שווים לי את הכל.

      שלווה כבר לא הייתה לה, לפחות לכמה ימים :)

        28/10/08 15:11:


      מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות.

       

      הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו היתה בפינדהורן - קהילה רוחנית בסקוטלנד. העוצמות של ההדחקה היו קשות, משום שבאמת לא טיפלו בהן כמו שצריך. מצד אחד עשו מדיטציה כל בוקר ואמרו את כל המשפטים הנכונים, מצד שני יכולת לראות מאבקי אגו על שליטה בעמדות מפתח, עטופים באיצטלה רוחנית, הקפדה על היררכיה ברורה ומעמד חברתי (ותיקים כנגד אלו שרק הגיעו), רכילויות (!) ועוד דברים מבישים.  משום מה אנשים שמתעסקים ברוחניות מקטלגים כעס, עצבים, קנאה וכאלה כרגשות שליליים. אני מסכימה איתך שאין טעות גדולה מזו. לדעתי גם אין בכלל מקום לקטלג רגשות - אלא רק לעבוד איתם.

        27/10/08 20:46:


      לאלת האש,

      אני מסכימה איתך שלא כדאי להדחיק רגשות קשים.

      יחד עם זאת, להפגין אותם בהפגנתיות, ללא כל בקרה,

      זו גם קיצוניות בעיני.

      אור ואהבה, ורוחניות, אלו לא מילים גסות.

        27/10/08 19:32:

      צטט: אלת האש 2008-10-27 19:14:47


      מה אין כאן מאמנים אישיים?

       

      טוב-

       

      אתייחס רק לחלק ואחר כך לחלקים אחרים:

      מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות


      איזה מזל שבגן המרוקאי אין את הלא נעים הזה- אין חראטות רוחניות, כשאני מתעצבנת, שונאת, כועסת, וכו'... אני מפגינה את זה מאוד יפה.

      אין גינונים ואין לא נעים.

      ואני מועדדת את הבן שלי לשחרר קיטור בכל פעם שהוא מרגיש.

      הדחקה או כאילו הדחקה בשם העור ואאבה- זה מתכון בדוק לזוועות בגופנפש.

       

      כאחד שגדל עם מרוקאים, אני מכיר טוב מאוד את הגן הזה :)

      למרות שנראה לי, שהמרוקאים לקחו את זה קצת רחוק מדי :)

      וזה הזכיר לי פתאום, תמונת ילדות שהותירה בי רושם רב.

      הייתה לנו שכנה, שבשעת רוגז, הייתה מפנה אצבע משולשת לבעלה ולילדיה, במיטב הכרואוגרפיה המרוקאית, כולל קללות עסיסיות. פעם ראשונה שראיתי את זה, הייתי בשוק! הייתי בטוח שהדבר הבא שעומד לקרות זה, מינימום קטסטרופה, ונכנסתי לדריכות גבוהה. כמובן שכלום לא קרה, וכולם קיבלו את זה בטבעיות.

       

        27/10/08 19:14:


      מה אין כאן מאמנים אישיים?

       

      טוב-

       

      אתייחס רק לחלק ואחר כך לחלקים אחרים:

      מבין כל הפחדים וההדחקות, ברצוני להדגיש את הפחד מרגשות לא נעימים ולא "רוחניים".עצבים, כעס, שנאה, נקמה וכולי. אנשים רבים נמנעים מלתת ביטוי לרגשות כאלה בשם כל מיני אידיאלים רוחניים של אור ואהבה.אני רוצה להדגיש את ההדחקות הללו, מפני שהן הכי משמעותיות אצל האדם הבוגר והמתפתח, וגורמות את הנזק הגדול ביותר, אחרי הדחקות הילדות


      איזה מזל שבגן המרוקאי אין את הלא נעים הזה- אין חראטות רוחניות, כשאני מתעצבנת, שונאת, כועסת, וכו'... אני מפגינה את זה מאוד יפה.

      אין גינונים ואין לא נעים.

      ואני מועדדת את הבן שלי לשחרר קיטור בכל פעם שהוא מרגיש.

      הדחקה או כאילו הדחקה בשם העור ואאבה- זה מתכון בדוק לזוועות בגופנפש.

        27/10/08 14:45:


      ..."כשאנחנו עם עצמנו או בקרבת מישהו יותר גיבור, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להישאר עם הפחד. "

       

      מאד מאד חשוב. אני צריכה לחשוב על זה. אני חושבת שאתה צודק, זה קשור גם לבת שלי. וגם לפחדים

      של עצמי, ולדעתי גם לשעור על החלטות. מתה עלייך!

        27/10/08 11:21:

      צטט: רוניאלי 2008-10-27 10:05:26

      אפרופו הפחד, יש לפעמים פחדים קונקרטים, ויש מצבים, שאתה מצליח לשתק את

      הפחד לגמרי, כשמדובר במקרה בו אתה צריך להגן על חלשים.. דוגמא מהבוקר:

      היה לנו בבית עקרב(!)...אני עדיין רועדת.... הוא רץ לי מול העיניים בחדר של הילדים!!!

      הילדים נכנסו להסטריה, ואני להפתעתי פעלתי בנונשלנטיות בלתי אופינית כי הייתי המבוגר

      היחיד בשטח...:-) לקחתי מהר נעל ופשוט הרגתי אותו...:-(

      הייתי עסוקה בפתרונות פרגמטים, בשביל להרגיע את הגדולות שלי, שהודיעו לי שהן לא מתכוונות

      להשאר יותר בבית הזה.

      אז 1. אני מביאה חתול

          2. מתקשרת למועצה, ומזמינה מדביר שיבדוק את כל הבית.

          3. רק עכשיו אני מתחילה לעכל את מה שקרה, ואת העובדה, שלמרבה הפלא, לא פחדתי....

       

      אולי זה קשור לפחדים האחרונים של הבת שלך?

      לפעמים יותר קל לנו לצאת מעצמנו עבור מישהו אחר, בטח ובטח הילדים שלנו.

      זה אולי קשור איך שהוא להנאה מהפחד, כמו אצל בתך, כשאנחנו עם עצמנו או בקרבת מישהו יותר גיבור, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להישאר עם הפחד.

       

      העיקר שזה ניגמר בטוב.

        27/10/08 10:05:

      אפרופו הפחד, יש לפעמים פחדים קונקרטים, ויש מצבים, שאתה מצליח לשתק את

      הפחד לגמרי, כשמדובר במקרה בו אתה צריך להגן על חלשים.. דוגמא מהבוקר:

      היה לנו בבית עקרב(!)...אני עדיין רועדת.... הוא רץ לי מול העיניים בחדר של הילדים!!!

      הילדים נכנסו להסטריה, ואני להפתעתי פעלתי בנונשלנטיות בלתי אופינית כי הייתי המבוגר

      היחיד בשטח...:-) לקחתי מהר נעל ופשוט הרגתי אותו...:-(

      הייתי עסוקה בפתרונות פרגמטים, בשביל להרגיע את הגדולות שלי, שהודיעו לי שהן לא מתכוונות

      להשאר יותר בבית הזה.

      אז 1. אני מביאה חתול

          2. מתקשרת למועצה, ומזמינה מדביר שיבדוק את כל הבית.

          3. רק עכשיו אני מתחילה לעכל את מה שקרה, ואת העובדה, שלמרבה הפלא, לא פחדתי....

        27/10/08 03:10:

      *-כוכב לכתיבתך.

      תודה רבה אהבתי את שכתבת על הפחד ואשמח לראותך מגיב לי לכתיבתי על תדר הפחד בפוסט הנ"ל.

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=307925

       

        26/10/08 18:42:

      צטט: סנה בוער 2008-10-26 14:54:05

      לא התכוונתי להשתלחות לשם עצמה. בזה אין שום למידה.

      התכוונתי לאנשים שמתקשים ומפחדים לתת ביטוי לרגשות קשים, בחיי היום יום שלהם. ושהם יכולים בחסות האנונימיות לנסות ולבטא את הרגשות הקשים מבלי שיצתרכו לשלם מחיר ובכך ללמוד על עצמם.

      לא מתוך כוונה להרע לאחרים, אלא מתוך כוונה ללמוד לשחרר רגשות שהם רגילים להדחיק.

       

        

      הבנתי אותך לגמרי כבר בפעם הראשונה, ואני מסכימה איתך שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לשנות דפוסים וללמוד שהשמיים לא נופלים גם כשרגשות לא פשוטים יוצאים החוצה, ללמוד שמי שבצד השני לא מתמוטט מזה ואפילו להפך. משהו חדש נבנה.

      אני כנראה התייחסתי לנקודת הקיצון בהתנסות הזו.

        26/10/08 17:22:

      צטט: רוניאלי 2008-10-26 16:16:19

      כרגיל אתה מעורר המון מחשבה...:-)

       

      אהבתי את הפוסט, ואת התגובות.

       הבת שלי טוענת שהיא "אוהבת לפחד"...

      היא עשתה לי מיון שלם של סוגי פחדים שהיא מכירה,

      וזאת כי לאחרונה היא מפחדת המון(!)

      ולמרות סצינות של פחד שהיא מייצרת , הכוללות התעקשות

      לפעמים שאלך איתה לשרותים ולאמבטיה, כי היא מפחדת להיות לבד,

      היא נמשכת בעיקר לספרי נוער מפחידים (סדרת צמרמורת למשל)

      ולסרטי מתח...

      ניסיתי להבין ולברר ממה היא בדיוק מפחדת כשהיא מתעקשת שאלך איתה

      לאמבטיה, והיא טענה שהיא פשוט מפחדת להיות לבד. מפחדת מה"לבד"...

      בנוסף לכמה רעיונות שהיו לי לעזור לה עם הפחד, אני בהחלט אשתמש ברעיונות

      שהבאת , תודה מכל הלב.

       

      והסרט מפלצות בעמ', אצלינו ממשיך לככב כבר למעלה משנה...:)

       

       

      מעניין הקטע הזה של לאהוב לפחד.

      מזכיר לי את הבן שלי שאוהב שאני מדגדג אותו רק כדי להתחנן שאפסיק.

      אולי ככה הם מרגישים את עצמם יותר חזק?

        26/10/08 17:19:

      צטט: ענת** 2008-10-26 16:15:11


      רוזוולט כבר אמר בזמנו את אחת האמרות החכמות ביותר - שאין לנו לפחד אלא מהפחד עצמו.

      ואני מוסיפה ואומרת- וכל מי שבא להפחיד אותנו- לגרש אותו ב- בבוווווווו אחד ארוך..

       

       

      באמת אימרה חכמה.

      לא ידעתי שהיא של רוזוולט.

       

      הכי כייף להפחיד את המפחיד :)

        26/10/08 16:16:

      כרגיל אתה מעורר המון מחשבה...:-)

       

      אהבתי את הפוסט, ואת התגובות.

       הבת שלי טוענת שהיא "אוהבת לפחד"...

      היא עשתה לי מיון שלם של סוגי פחדים שהיא מכירה,

      וזאת כי לאחרונה היא מפחדת המון(!)

      ולמרות סצינות של פחד שהיא מייצרת , הכוללות התעקשות

      לפעמים שאלך איתה לשרותים ולאמבטיה, כי היא מפחדת להיות לבד,

      היא נמשכת בעיקר לספרי נוער מפחידים (סדרת צמרמורת למשל)

      ולסרטי מתח...

      ניסיתי להבין ולברר ממה היא בדיוק מפחדת כשהיא מתעקשת שאלך איתה

      לאמבטיה, והיא טענה שהיא פשוט מפחדת להיות לבד. מפחדת מה"לבד"...

      בנוסף לכמה רעיונות שהיו לי לעזור לה עם הפחד, אני בהחלט אשתמש ברעיונות

      שהבאת , תודה מכל הלב.

       

      והסרט מפלצות בעמ', אצלינו ממשיך לככב כבר למעלה משנה...:)

        26/10/08 16:15:


      רוזוולט כבר אמר בזמנו את אחת האמרות החכמות ביותר - שאין לנו לפחד אלא מהפחד עצמו.

      ואני מוסיפה ואומרת- וכל מי שבא להפחיד אותנו- לגרש אותו ב- בבוווווווו אחד ארוך..

        26/10/08 15:31:

      צטט: סנה בוער 2008-10-26 13:40:29

      צטט: אילת פורת 2008-10-26 13:17:47

      אי אפשר לפחד ולנשום מלא באותו זמן!
      אהבתי צוחק

       

      היי אילת, תודה.

      את זוכרת שפעם, לפני שהתחיל יום הלימודים, היינו עושים תרגילי בוקר?

      יש לי פנטזיה שבמסגרת הלימודים ילמדו ויתרגלו את הקשר שבין הגוף לנפש, שילמדו איך לנשום, איך להרפות.

      אם לומדים ויודעים את זה, חלק גדול מהבעיות ומהחוליים היו נמנעים.

      באופן אישי, זה מה שאני מלמד את הבן שלי. מאז שהוא נולד אני מלמד אותו לבכות ולא להדחיק.

      בשלב מסויים, כשהוא ניסה להדחיק בכי, כדי להיחשב "גדול", הייתי מרגיז אותו בכוונה ועוזר לו להוציא את הבכי תוך כדי שאני מסביר לו שזה טוב ולמה זה טוב. במקרים האלו, הוא אף פעם לא כעס עליי, להפך, הוא נישאר צמוד אליי והרגשתי את ההקלה הגדולה שלו.

      היום, את רוב הרגשות הקשים שלו הוא מפרק מייד. מדהים לראות את השינוי המהיר בהרגשה שלו.

      בגלל שרוב האנשים לא מבינים את זה ובגלל שלרוב האנשים קשה להתמודד עם בכי, שלהם ושל אחרים, מחנכים אותנו לא לבכות, להיות גברים, להיות גדולים או בוגרים, שזה לא יפה לבכות.

      הגישה הזו כשלעצמה, גורמת לי לבכות :)

       

      אם כל האנשים היו מוציאים את הבכי המודחק שלהם, היינו ממלאים את הכינרת :)

       

      אתה צודק מאד!!!

      הדמעות הן הכלי הטבעי שאיתו נולדנו

      לפרוק רגשות. שני הדברים הראשונים שתינוק

      עושה: נושם, ואחר כך בוכה (כי חובטים בו...

      אני לא בטוחה שבלידה טבעית זה בא כל כך מהר -

      אבל גם אז, הוא בוכה כשהוא רעב).

      אלוהים ברא אותנו עם היכולת לבכות ומשום מה

      החלטנו שזה לא נאה. אנחנו ממהרים להרגיע בכי

      בטוב (מלטפים, נותנים סוכריה...) או ברע

      ("תפסיק לבכות או שאני ארביץ לך"...)

      למה? אולי כי הבכי של הילד מעורר בנו רגשות

      אשמה ומעיד קבל עם שאנחנו לא "הורים טובים"...?

      בכי הוא לא ביטוי לחולשה. להפך.

      ואני מסכימה מאד מאד גם לגבי החשיבות של

      הקשר בין הגוף והנפש. אני מלמדת מודעות עצמית

      ושמה דגש על "מודעות גוף". הנפש גרה בתוך

      הגוף והגוף כל הזמן מדבר אלינו בשם הנפש.

      אם נדע להקשיב... חיוך

        26/10/08 14:54:

      צטט: פראshoot 2008-10-26 13:51:45

      צטט: סנה בוער 2008-10-25 19:52:52

      כתבתי פעם, במקום אחר, על איך אפשר דרך תגובות וירטואליות ואנונימיות, להתאמן בביטוי של רגשות שביום יום אנחנו לא מעיזים לבטא.

      כדמות וירטואלית אנונימית, אפשר להרגיש מוגנים מפני ה"איומים" החיצוניים השונים שמונעים מאיתנו ביום יום, לבטא את רגשותינו הקשים והלא נעימים. וכך, כשאנחנו מוגנים ע"י האנונימיות, אנחנו יכולים לבחון את הרגשתנו בזמן הביטוי של אותם רגשות וגם לאחר מכן, כמו גם לבחון את תגובות האחרים, אלו שאנחנו מגיבים אליהם. אנחנו יכולים ללמוד על הרגשת השחרור, על אשליית הפחד מלהגיב כך, וגם ללמוד בהמשך דרכים נוספות לשחרור אותם רגשות. 

      (יש עוד דברים שאפשר ללמוד כך על עצמנו ועל אחרים, אבל זה כבר סיפור אחר:))

       

      אני נתקל פה לא מעט בבלוגים של אנשים, במיוחד מטפלים ומאמנים, שצובעים את הפוסטים שלהם בוורוד מלאכותי.

      מדי פעם אני אוהב להתיז מסיר צבע לבדוק כמה שכבות צבע יש להם :)

      לא רואה דרך אחרת מלבד להיות כנה עם כל הרגשות - בין אם זה כאן ובין אם זה מחוץ למחשב. כשאני כותבת, אני מרגישה שזו לגמרי אני ולכן נאמנה לעצמי, גם אם מי שקורא אותי לא יודע בעצם מה שמי ואיפה אני גרה.

      ומכאן שהשאלה היחידה היא איך מבטאים את הרגשות האלה, ויש כאלה שתופסים גל בחסות האנונימיות והולכים לקצה השני: השתלחות לשם עצמה בלבד.

      סבבה, אבל לא הסטייל שלי :-)

       

      לא התכוונתי להשתלחות לשם עצמה. בזה אין שום למידה.

      התכוונתי לאנשים שמתקשים ומפחדים לתת ביטוי לרגשות קשים, בחיי היום יום שלהם. ושהם יכולים בחסות האנונימיות לנסות ולבטא את הרגשות הקשים מבלי שיצתרכו לשלם מחיר ובכך ללמוד על עצמם.

      לא מתוך כוונה להרע לאחרים, אלא מתוך כוונה ללמוד לשחרר רגשות שהם רגילים להדחיק.

       

        

        26/10/08 13:51:

      צטט: סנה בוער 2008-10-25 19:52:52

      כתבתי פעם, במקום אחר, על איך אפשר דרך תגובות וירטואליות ואנונימיות, להתאמן בביטוי של רגשות שביום יום אנחנו לא מעיזים לבטא.

      כדמות וירטואלית אנונימית, אפשר להרגיש מוגנים מפני ה"איומים" החיצוניים השונים שמונעים מאיתנו ביום יום, לבטא את רגשותינו הקשים והלא נעימים. וכך, כשאנחנו מוגנים ע"י האנונימיות, אנחנו יכולים לבחון את הרגשתנו בזמן הביטוי של אותם רגשות וגם לאחר מכן, כמו גם לבחון את תגובות האחרים, אלו שאנחנו מגיבים אליהם. אנחנו יכולים ללמוד על הרגשת השחרור, על אשליית הפחד מלהגיב כך, וגם ללמוד בהמשך דרכים נוספות לשחרור אותם רגשות. 

      (יש עוד דברים שאפשר ללמוד כך על עצמנו ועל אחרים, אבל זה כבר סיפור אחר:))

       

      אני נתקל פה לא מעט בבלוגים של אנשים, במיוחד מטפלים ומאמנים, שצובעים את הפוסטים שלהם בוורוד מלאכותי.

      מדי פעם אני אוהב להתיז מסיר צבע לבדוק כמה שכבות צבע יש להם :)

      לא רואה דרך אחרת מלבד להיות כנה עם כל הרגשות - בין אם זה כאן ובין אם זה מחוץ למחשב. כשאני כותבת, אני מרגישה שזו לגמרי אני ולכן נאמנה לעצמי, גם אם מי שקורא אותי לא יודע בעצם מה שמי ואיפה אני גרה.

      ומכאן שהשאלה היחידה היא איך מבטאים את הרגשות האלה, ויש כאלה שתופסים גל בחסות האנונימיות והולכים לקצה השני: השתלחות לשם עצמה בלבד.

      סבבה, אבל לא הסטייל שלי :-)

        26/10/08 13:40:

      צטט: אילת פורת 2008-10-26 13:17:47

      אי אפשר לפחד ולנשום מלא באותו זמן!
      אהבתי צוחק

       

      היי אילת, תודה.

      את זוכרת שפעם, לפני שהתחיל יום הלימודים, היינו עושים תרגילי בוקר?

      יש לי פנטזיה שבמסגרת הלימודים ילמדו ויתרגלו את הקשר שבין הגוף לנפש, שילמדו איך לנשום, איך להרפות.

      אם לומדים ויודעים את זה, חלק גדול מהבעיות ומהחוליים היו נמנעים.

      באופן אישי, זה מה שאני מלמד את הבן שלי. מאז שהוא נולד אני מלמד אותו לבכות ולא להדחיק.

      בשלב מסויים, כשהוא ניסה להדחיק בכי, כדי להיחשב "גדול", הייתי מרגיז אותו בכוונה ועוזר לו להוציא את הבכי תוך כדי שאני מסביר לו שזה טוב ולמה זה טוב. במקרים האלו, הוא אף פעם לא כעס עליי, להפך, הוא נישאר צמוד אליי והרגשתי את ההקלה הגדולה שלו.

      היום, את רוב הרגשות הקשים שלו הוא מפרק מייד. מדהים לראות את השינוי המהיר בהרגשה שלו.

      בגלל שרוב האנשים לא מבינים את זה ובגלל שלרוב האנשים קשה להתמודד עם בכי, שלהם ושל אחרים, מחנכים אותנו לא לבכות, להיות גברים, להיות גדולים או בוגרים, שזה לא יפה לבכות.

      הגישה הזו כשלעצמה, גורמת לי לבכות :)

       

      אם כל האנשים היו מוציאים את הבכי המודחק שלהם, היינו ממלאים את הכינרת :)

        26/10/08 13:17:
      אי אפשר לפחד ולנשום מלא באותו זמן!
      אהבתי צוחק
        25/10/08 19:52:

      צטט: פראshoot 2008-10-25 19:32:11

      צטט: סנה בוער 2008-10-25 19:30:01

      לא הכרתי את הדברים שבציטוט שהבאת, ואני שמח שהבאת. תאור יפה וקולע :)

       

      לגבי התרבות וכו', ניראה לי שזה כבר יותר כמו לירות בראש ולא ברגל :(

       

      כן, יש מצב שבראש. לגמרי.

       

       

      כתבתי פעם, במקום אחר, על איך אפשר דרך תגובות וירטואליות ואנונימיות, להתאמן בביטוי של רגשות שביום יום אנחנו לא מעיזים לבטא.

      כדמות וירטואלית אנונימית, אפשר להרגיש מוגנים מפני ה"איומים" החיצוניים השונים שמונעים מאיתנו ביום יום, לבטא את רגשותינו הקשים והלא נעימים. וכך, כשאנחנו מוגנים ע"י האנונימיות, אנחנו יכולים לבחון את הרגשתנו בזמן הביטוי של אותם רגשות וגם לאחר מכן, כמו גם לבחון את תגובות האחרים, אלו שאנחנו מגיבים אליהם. אנחנו יכולים ללמוד על הרגשת השחרור, על אשליית הפחד מלהגיב כך, וגם ללמוד בהמשך דרכים נוספות לשחרור אותם רגשות. 

      (יש עוד דברים שאפשר ללמוד כך על עצמנו ועל אחרים, אבל זה כבר סיפור אחר:))

       

      אני נתקל פה לא מעט בבלוגים של אנשים, במיוחד מטפלים ומאמנים, שצובעים את הפוסטים שלהם בוורוד מלאכותי.

      מדי פעם אני אוהב להתיז מסיר צבע לבדוק כמה שכבות צבע יש להם :)

        25/10/08 19:35:

      צטט: בלאק סמארה 2008-10-25 17:55:47


      מפלצות בע"מ זה הסרט הכי, אבל הכי שווה שנעשה אי פעם.

      אני מטורפת על מפלצות בע"מ.

       

      נכון, סרט גאוני.

      הרעיון של הפחד מוצפן בו בכמה רמות עומק.

      לילדים ועד המבוגרים.

      מי שלא ראה, מומלץ.

      (הדיבוב בעברית מעולה)

        25/10/08 19:32:

      צטט: סנה בוער 2008-10-25 19:30:01

      לא הכרתי את הדברים שבציטוט שהבאת, ואני שמח שהבאת. תאור יפה וקולע :)

       

      לגבי התרבות וכו', ניראה לי שזה כבר יותר כמו לירות בראש ולא ברגל :(

       

      כן, יש מצב שבראש. לגמרי.

       

        25/10/08 19:31:

      צטט: מינימקסי 2008-10-25 19:10:03


      את מגוון כל הרגשות שלנו, קיבלנו עם לידתנו, על מנת להשתמש בהם. כולם נחוצים לנו, ממש כמו האיברים שלנו , שלכל אחד ואחד מהם ישנו תפקיד מוגדר משלו. אישיותנו ואיכות חיינו, נקבעים על פי רמת המודעות שלנו למכלול הרגשות המתרגשות עלינו, וכן על פי מידה ואופן השימוש בם.

       

      התגובה הזו יכולה להיות תוספת מסכמת לפוסט.

      תודה :)

        25/10/08 19:30:

      צטט: פראshoot 2008-10-25 18:53:36

      כמה נכון כתבת.

      תרבות שמסרסת את היכולת של בני-אדם להתמודד עם פחדים ומעודדת אותם להדחיקם, יורה לעצמה ברגל.

      ועל הקשר שנמצא בבסיס הציטוט שהבאת מ"מפלצות בע"מ" בין חושך לפחדים - ארווין יאלום כתב:

      "...פחדים אינם נולדים בחשיכה; פחדים כמוהם ככוכבים - לעולם הם שם, אך זוהר קרני השמש מסתיר אותם".

      (ואפרופו כוכבים - אני אחזור עם אחד, כשתגיע המשאית ותפרוק אצלי מחר)

       

      לא הכרתי את הדברים שבציטוט שהבאת, ואני שמח שהבאת. תאור יפה וקולע :)

       

      לגבי התרבות וכו', ניראה לי שזה כבר יותר כמו לירות בראש ולא ברגל :(

       

        25/10/08 19:26:

      צטט: aussi 2008-10-25 18:48:28

      אבחנות יפות יש לך.

      ברשותך תוספת:

       

      פחד הוא תוצר של התניה.

       

      ההתניות האלה, שהן אבני היסוד של הפסיכולוגיה, גורמות לנו לתחושות מסוימות ולתגובות מסוימות, בהתאם לחוויה המקורית.

       

      אם קיבלנו בשורה רעה, שגרמה לנו לתחושה מסוימת, בדיוק בשעה שהשכן דפק מסמר בקיר, ייתכן מאד שבכל פעם שנשמע דפיקת מסמר נגיב באותו אופן.

      המוח שלנו זוכר את החוויה ביחד עם הרקע שלה ומתייג אותה בהתאם.

      המנגנון הזה הוא בעצם בריא ונועד להגן עלינו. הוא מכניס את המוח שלנו לתבניות, על מנת שנדע בעתיד להגיב בהתאם. 

      הבעיה היא שעם החוויה הנלמדת אנחנו שומרים גם את הרקע וזה מה שיכול לגרום ל"התקפות" הפתאומיות האלה שאתה מתאר. ככה סתם פתאום בהמתנה בסניף הדואר דפיקת מסמר יכולה לעורר אצלנו פחד ישן.

      ואנחנו בכלל לא מבינים איך ולמה זה קרה ולמה דווקא באותו רגע. לפעמים אנחנו אפילו לא מצליחים לזהות את התחושה ולתת לה שם.

       

      מודעות זה פתרון אחד. לא תמיד הוא מספיק.

      לפעמים צריך תרגול של התניה נגדית כדי למחוק התניה כזו. 

       

       

      המנגנון הזה של ההתניה שאת מתארת, יכל להיות חלק מפוסט ההמשך, אם יהייה, כי ההתניה יכולה להיווצר רק לאחר הפחד, ולאחר שהפחד הודחק.

      ההדחקה והחסימה האנרגטית יוצרת בעצם דפוס של תנועה אנרגטית סגורה, שמקבלת בהמשך ביטוי של התניה.

      בפוסט שלי, לא התכוונתי לפחד ישן ומודחק שמופעל ע"י התניה, אלא, לעצם ההופעה של פחד מסויים בפעם הראשונה.

      נכון שקשה להבדיל בין הפעם הראשונה לבין התניה ישנה, אבל רק רציתי לתאר את המנגנון.

      נכון גם, שמודעות היא רק פתרון אחד, ואולי בהמשך אדבר על עוד פתרונות, אבל המודעות היא הבסיס.

       

      אבל אני, באופן אישי, לא בעד הדרך של החלפת התניה בהתניה נגדית. כי זה לא פתרון אמיתי, גם אם נדמה, בתווך הקצר שכן. זה כמו להזיז את הבעיה ממקום אחד, למקום אחר. מפני שהתניה בהגדרה, טובה או רעה, היא מעגל רובוטי סגור וללא מודעות. זה כמו להפוך התמכרות לסיגריות להתמכרות למסטיק, סוכריות או אוכל או כל דבר אחר, גם אם הוא בריא.

      ההתמכרות עצמה היא הבעיה, יותר אפילו מהדבר הממכר. הבעיה הגדולה של נגמלים מהתמכרות, היא לא ההימנעות הפיזית, אלא הצורך הפסיכולוגי והנפשי. 

       

       

      ותודה שהעלת גם את ההיבט הזה :)
        25/10/08 19:10:

      את מגוון כל הרגשות שלנו, קיבלנו עם לידתנו, על מנת להשתמש בהם. כולם נחוצים לנו, ממש כמו האיברים שלנו , שלכל אחד ואחד מהם ישנו תפקיד מוגדר משלו. אישיותנו ואיכות חיינו, נקבעים על פי רמת המודעות שלנו למכלול הרגשות המתרגשות עלינו, וכן על פי מידה ואופן השימוש בם.
        25/10/08 18:53:

      כמה נכון כתבת.

      תרבות שמסרסת את היכולת של בני-אדם להתמודד עם פחדים ומעודדת אותם להדחיקם, יורה לעצמה ברגל.

      ועל הקשר שנמצא בבסיס הציטוט שהבאת מ"מפלצות בע"מ" בין חושך לפחדים - ארווין יאלום כתב:

      "...פחדים אינם נולדים בחשיכה; פחדים כמוהם ככוכבים - לעולם הם שם, אך זוהר קרני השמש מסתיר אותם".

      (ואפרופו כוכבים - אני אחזור עם אחד, כשתגיע המשאית ותפרוק אצלי מחר)

        25/10/08 18:48:

      אבחנות יפות יש לך.

      ברשותך תוספת:

       

      פחד הוא תוצר של התניה.

       

      ההתניות האלה, שהן אבני היסוד של הפסיכולוגיה, גורמות לנו לתחושות מסוימות ולתגובות מסוימות, בהתאם לחוויה המקורית.

       

      אם קיבלנו בשורה רעה, שגרמה לנו לתחושה מסוימת, בדיוק בשעה שהשכן דפק מסמר בקיר, ייתכן מאד שבכל פעם שנשמע דפיקת מסמר נגיב באותו אופן.

      המוח שלנו זוכר את החוויה ביחד עם הרקע שלה ומתייג אותה בהתאם.

      המנגנון הזה הוא בעצם בריא ונועד להגן עלינו. הוא מכניס את המוח שלנו לתבניות, על מנת שנדע בעתיד להגיב בהתאם. 

      הבעיה היא שעם החוויה הנלמדת אנחנו שומרים גם את הרקע וזה מה שיכול לגרום ל"התקפות" הפתאומיות האלה שאתה מתאר. ככה סתם פתאום בהמתנה בסניף הדואר דפיקת מסמר יכולה לעורר אצלנו פחד ישן.

      ואנחנו בכלל לא מבינים איך ולמה זה קרה ולמה דווקא באותו רגע. לפעמים אנחנו אפילו לא מצליחים לזהות את התחושה ולתת לה שם.

       

      מודעות זה פתרון אחד. לא תמיד הוא מספיק.

      לפעמים צריך תרגול של התניה נגדית כדי למחוק התניה כזו. 

       

        25/10/08 17:55:


      מפלצות בע"מ זה הסרט הכי, אבל הכי שווה שנעשה אי פעם.

      אני מטורפת על מפלצות בע"מ.

      ארכיון

      פרופיל

      סנה בוער
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין