| לילה. אני יושבת על ספסל רוטשילדי וממתינה. ממתינה ולא יודעת למה. לא יודעת למי. לא יודעת מדוע . מדוע כאן החליטו רגליי לעצור, לאחר הליכה חסרת שפיות ברחוב שכולו זכרונות עמוסי עונג. והעונג הזה, שנעלם מחיי, מתקשה לשוב ואינו יכול לחלחל מבעד לעיניי הרטובות ואל תוך ליבי. אני יושבת פסוקת רגליים ונטולת רגש על ספסל שנראה כי נצבע באדום לפני פחות מעשרים וארבע שעות. כנראה שגם הוא שינה כיוון בחיים. החליף גישה. במחשבה שנייה, אולי הוחלפו חיי ציבעו בהחלטה עירונית ללא התייעצות ספסלית אינטימית?ייתכן. הצבע הזה, שהיה עד לפני יום הצבע האהוב עליי, הפך לו כך פתאום לצבע שעיניי לא רוצות לראות, שזכרוני לא יכול לשכוח. הפך לאימה חסרת תקנה. אני יושבת על הספסל הרוטשילדי ונזכרת ברגעים שחוויתי בעיר הזו. העיר שגרמה לי להיאחז בספסליותה המרגיעה, במבטים על עוברי-אורח, שבראייה חטופה, ידעתי שמסתתרת מאחורי כל אחד מהם, סוג של דרמה חיה. איך לא ידעתי שגם אני לוקחת חלק בדרמה האמוציונאלית הזו?אני קמה. מושיטה רגל אחר רגל ומרגישה את תנועותיי באופן לא מובן לעבר הסנטימטר הבא באספלט הרחוב. מרגישה תזוזה ולא מבינה שאותה תזוזה פשוטה שנקראת הליכה, הופכת להיות מעמסה רגלית.אני הולכת, אם כן, לאן? אדום. המון אדום. חם, זועק, מעושן. הבית. הבית הזה. בית החלומות שלנו שהפך בין לילה לבית אימה שלעולם לא אשכח. בית אדום אך לא מרעפיו שנבנו בקפידה ארכיטקטונית. אותו בית חם ברחוב לילינבלום השוקק חיי לילה נטולי פחד, שהיה המבצר של שנינו, נקודת השפיות היחידה בעולם בלתי הוגן, קיבל תפנית אדמומית בבוקר פשוט שסתמיותו הפכה את חיי לסתמיים לא פחות. געגועים. געגועים למפגש עיניים ראשוני בשדרות רוטשילד, ביום הראשון של שנת אלפיים. תחילתו של אלף חדש, ללא כל באג או תקלה מינימלית. תחילתה של שנה במבט האומר אהבה, השותק אהבה, המייחל לחיים בארבע עיניים. געגועים לנשיקה ראשונה. נשיקה סקסואלית שעוצמתה התרחשה מול היכלי האהבה של תיאטרון "הבימה". הנשיקה הכי אמיתית מול משחק בימתי שללא ידיעתי וללא כל הכנה מוקדמת, תהפוך לתיאטרליות אימתנית על בימת חיי. געגועים.געגועים לדירת רווקים זוגית שהחלה להאיר את חיינו ברחוב הירקון ליד טיילת ים-תיכונית כחולה ועברה לרחוב לילנבלום. דירה קטנה בת שני חדרי תשוקה שנתנו לימיי לעבור באושר בלתי מובן, בהגשמת פנטזיות ליליות ויומיות עם אדם שכל כולי חייתי בשבילו וחייו שלו הוגשמו במיוחד בשבילי. עד אותו יום. אדום. מעושן. אני מתגעגעת לימי שישי טיוליים ברחובותיה המרכזיים של העיר החיה הזאת. לארוחות הבוקר מול גינת שינקין שנתנו לי לעיתים להרגיש שאני במרכזו של עולם ישראלי נטול פחדים, פיגועים, מלחמות וכאב. מציאות פיזית ומנטאלית עם אהבת חיי, בעיר - שהפכה בזכותו, להיות אהבתי השנייה. סקס עירוני יומיומי עם כל פינה תל-אביבית, קשר ריגשי שהפך להיות זוגיות רחובית משולבת בזוגיות אנושית. איתו. בכל כמה חודשים היינו מגיחים בעדנה אל שדרות רוטשילד. יוצרים זיכרונות רגשיים מתקופה התחלתית וענוגה. שם השתלבו שבילי חיינו והפכו לדרך אחת, ירוקה, צבעונית, אהובה, אדומת ורדים.אדום. זועק. אש. כאב. אימה. פחד. תפילה. אתה נשארת לישון בתוך סדינים סגולים שעטפו את גופינו העירום שהמתמזג לו בלילה שחלף. אני, הכנתי מרק חם שימלא את הרעב המועט שפיך ביקש. הכנתי והשארתי את האש הזו דולקת לה במלוא הדרה. במלוא מרקיותה.יצאתי מן הבית רק לקנות שני קישואים שיהיה טעם טוב יותר בפיך. יצאתי. עשר דקות של רוח שחדרה לחלון והעלתה חום טראומטי ואש אימתנית במטבח ומיד עברה אל חדר התשוקה שלנו. אני יצאתי. לא ראיתי. חיפשתי רק שני קישואים. רק שניים.
ואתה? האם הרגשת את חומו של המרק שהכנתי מתקרב ובא אל מיטתך?האם חשת את חומה של האש בוערת בך בפנים? מה חשבת בראשך האהוב ברגעיך האחרונים?מה נטמן בליבך שהפך להיות מואר באש אהבתי? לעולם לא אדע. אדום. זועק. אש. כאב. חרטה. רגשות אשמה. אדום שכבר לא אוהבת. מוות. הגעתי וראיתי . עמדתי הלומת כאב מול אנשי מכבי האש העמלים להוציא את היופי האנושי שנעלם לו מחיי. יופי שהחליט להישרף באש האהבה שלי. אהבה שהגיעה אל חיי ברחוב תל-אביבי ביום הראשון של שנת אלפיים. ללא כל באג או תקלה מינימלית. בכי. עומס. נפילה. אבלות. אהבה. געגועים. געגועים לטיולי שדרה חמה ואוהבת , שבה אני מהלכת ברגעים אלה, רגל אחר רגל, ללא תחושה פיזית. שדרה שידעה ימים יפים יותר.זיכרונות רוטשילדיים. |