לפני כחצי שנה,מעט לפני חגיגות ה-60 להכרזת המדינה,נולד שרדונה,יחד עם 2 אחים לבנבנים עם מעט מטבעות שחורות זרועות על ראשם ובקצה זנבם. שני אחיו לבלבו ,שיחקו ,אכלו ,שתו ואפילו שזפו את גופם בשמש בגינתי=יער מדהים המתאים לגופם הקטנטן.ורק שרדונה שכב בצד או הילך בעייפות כאילו כל העולם על כתפיו,עיניו היו מלאות בדלקת וכל יום נגבתי אותן בעדינות,כשהוא נלחם בחוזקה כאילו באותו רגע כוחותיו חזרו...וכששחררתי לאחר טיפול,נס לפינתו והסתכל בעיניו הקטנטנות אלי כאילו גוער בי על התערבותי.. בכל בוקר הייתי מוציאה את קופסת האוכל אל גינתי וכל חתולי השכונה היו מגיעים לאכול ולהרוות את צימאונם... ושרדונה ממש באותו הרגע בחרוף נפש ובכל פעם מחדש היה נלחם בכוח רב לתפוס כמה שיותר מזון...לבל יאכל ע"י האחרים..כך הוא דאג לעצמו ממש שורד אמיתי...וכל יום עיניו היו נסגרות ומדולקות...החלטתי ללכת לוטרינר שלי ד"ר ג'יי הרמן ועוזריו עינת ואלי מאשקלון,לקבל עצה לגבי עיניו, חוסר חיותו ורעבו המוגזם. נתנו לי משחת עיניים וכדורים נגד תולעים,וכבר לאחר הטיפול הראשון ה"בחור" הרים זנב וניהל את כל העיניינים ביער הסבוך...(גינתי כמובן) הרומן ביננו פרח ושנינו אהבנו מאוד...הבוקר הוא לא הופיע כמו שעשה בכל 6 החודשים מידי יום ביומו... מאוחר יותר פגשתי את שכנתי ששיתפה אותי בלבטיה.:"..מה לעשות עם החתולים... הם רצים אל הכביש...ואחד נדרס אתמול בערב..." כך אמרה: "...לבן קטנטן ..." היא לא הייתה צריכה להמשיך...שאלתי אם הוא מת מיד והיא השיבה שאכן כך... יש בי געגוע (ובטח עוד יגיעו הדמעות )לייצור עם העיניים הקטנטנות, השובבות, המדהימות,המתוקות ,לגוף הלבן הגאה ,אבל, מנגד יודעת שאם לא הייתי מצליחה לסרס אותו היו סובלים עוד לא מעט גורים שבטח היה דואג להביא לעולם...עוד חתול נדרס ...רק שהפעם הוא היה שלי.... |