להניח את הראש על הכר ולהירדם, זה כל מה שאני רוצה.

זה משאלת ילדות שלי, שיום אחד אני אצליח כמו כולם להרגיש את העייפות נופלת עלי, את העיניים כבדות וניכבות ולשקוע בשינה עמוקה, אבל כנראה שלי זה לא יקרה.

התרגלתי לחיות על 3 שעות שינה בלילה, אי אפשר לקרוא לזה ממש שינה זה יותר שלוש שעות של מרתון התהפכויות במיטה והתלבטויות האם בכלל עדיף לוותר על כל העיניין בכלל וללכת לראות שידורים חוזרים בערוץ אי.

ניסיתי הכל. ניסיתי לשתות חלב חם, רותח ופושר, ניסיתי לראות ערוץ הקניות עד שיצאה נשמתי, ניסיתי מדיטציה ויוגה, ספרתי כבשים עד שהם נירדמו.

כנראה שזה גורל, אני מנסה לנחם את עצמי, יש אנשים שלא נועדו  לישון. במקום לישון למדתי ליסרוג, ניסיתי לקרוא את שר הטבעות וויתרתי ולמדתי שהזריחה הרבה יותר יפה כשאתה רואה אותה עם עיניים אדומות ונפוחות אחרי שעה של שינה.

הכבש השישה עשר

מילים: יהונתן גפן
לחן: יוני רכטר

כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).

העדר עובר מעל לראשי
ונעלם מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי.

אך כשמגיע הכבש השישה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו: "נו כבש? תזוז!
תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל
הכבש שאיתו אני נרדם.