הרגלים נולדים.
בכל פעם שאני מכין קפה נלסון משער כי אנו יוצאים לטיול, נעמד לידי ועושה קולות של ציפיה, בכל טיול עימו אני מחזיק ספל קפה, מבחינתו הוא צודק.
אנו מטיילים שלוש פעמים ביום כמו שקובע ספר הכלבים, אני שותה עשרה ספלים לפחות ביום כמו שקובע ספר התלמוד: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה", הרי נגזר עלי ל"קבל את האמת ממי שאמרה!"
עבור נלסון אני אלוהים חייו פשוטים, הוא רואה אותי, וזה האחרון מכין קפה לפני כל טיול, לי אין אלוהים לכן זה מעט מסובך יותר, אני ואלוהים לא מכירים זה בקיומו של זה.
הרגלים מתקבעים.
זה אני או הוא, בלעדי הוא אינו קיים, משמע אני המצאתי אותו. כשהאדם יכחיד את עצמו גם אלוהים יכחד, יחד עם כל הסוגיות הדתיות, אשר כמו האינטרנט, צרתן מאפילה על תועלתן, אם אלוהים יעלם האדם ישאר, אם המצאתי אני יכול גם לבטל, ביטלתי...אני אתאיסט.
מצד שני, אם אני מתייחס למשהו אני מכריז על קיומו, מסתבר שלא קל למחוק את כל הדברים שהכניסו לראשי בילדותי, אלוהים הוא בראש ובראשונה הרגל והרגלים קשה לשנות, כמו ההתנהגות של נלסון כשאני מכין קפה.
נהגנו לריב על ענינים חסרי חשיבות, לא פינינו מקום זה לזו, הפה דיבר כהרגלו והכתפים גוננו על הבטן כתמיד, לפעמים היית צופה מהצד בוויכוחים לא מאמין שאני כזה, אבל לא הצלחתי לעצור את השתלטותו של ההרגל, התהלכתי כסומא בארובה.
הרגלים משתנים.
באמשים האחרונים אני יוצא לטיול בלי קפה, ולפעמים אני לוקח אותו לרחוב עם ספל ביד, נלסון מתרגל להבין שאין הרגלים כמעט, הוא מפנים את זה מצוין.
להיות נוכח. אני מקווה שאשכיל להתרגל כך איתה ולחיות...
ללא הרגלים.
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה.
לא רק על הכוכב.
(איזה כיף...)
נראה שהרוב פיספסו את הנקודה העמוקה שהעליתה,
והזדהו עם הכלב וההרגלים,
אני מצאתי את מה שכתבת על אלהים עמוק ונכון,
כוכב ממני.
אמת. מבכרת איכות,אני מסכים איתך,
כל מילה-סלע...
הרגלים הם טקסים.
לבופון ולי, יש טקס יציאה לטיול ארוך.
אני לובשת סניקרס, מבקבקת מים, אוספת סלולרי, ארנק, שקיות ושיער אל התיק
הוא אוסף רצועה וכדור ומסתובב סביבי במבט שכולו;
"למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן? את אף פעם לא מוכנה בזמן!"
הייתי שמחה אם היה לי בן זוג לחלוק איתו טקס או שניים,
גם אם בעוד כמה שנים מהיום זה יראה לי הרגל.
"בכל פעם שאני מכין קפה נלסון משער כי אנו יוצאים לטיול "
עם קאיה זה בכל פעם שאני נועלת נעליים..
יש לי בן דוד שמטפל בהתמכרויות שהן אולי מקרה הקיצון של הרגלים.
לטענתו כולנו מכורים למשהו. המינון, הוא ההבדל.
היתרון בהרגלים שהם בונים שיגרה וכמעט כולנו חיים בנורמטיביות של שיגרה, גם אם היא משתנה.
לפעמים רצוי לשבור הרגלים, ככה, בשביל להרגיש בחיים ולדעת שההרגל לא הפך להתמכרות ושהחיים הם תמיד ברי שינוי :-)