הרהורים על בדידות ועוד
בעיקר נסיונות לתהות עם עצמי על הבדידות שלי.
פוסטים פופולאריים
-
נולדת להורים שרצו ילדים...
18/7/08 | 763 צפיות
-
איפה אני היום
30/9/09 | 494 צפיות
-
מדוע איני רוצה ילדים
8/6/08 | 498 צפיות
-
שנה טובה
18/9/09 | 571 צפיות
-
הבלוג עוזר?
16/8/08 | 766 צפיות
-
האבסורד בזוגיות
27/7/08 | 610 צפיות
פוסטים אחרונים
- המקצוע שהייתי צריך ללמוד 19/2/11
- נשים אוהבות גברים 8/10/10
- שוביניזם 11/9/10
- עוד ילד, שמחה או עצב? 24/4/10
- יום הזכרון מזווית קצת אחרת 9/4/10
- אם אני יכול כל אחד יכול 15/1/10
עייפתי
החיים שלי הם כמו התמודדות אינסופית. דברים שלאחרים נראים טריוואליים בשבילי הם משימה קשה ומורכבת. כל קשר בינאישי, בעיקר עם נשים כרגע בעצם רק עם נשים הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, לא יודע כיצד להתנהג עם נשים, על כל פגישה אני מתכנן יומיים מראש מה לעשות איפה להיות, האם צריך להביא משהו וכד' הפתעות שקורות במהלך הפגישה כמו פגישה מקרית עם אנשים אחרים עלולות לטרפד את כל הפגישה כי לא אדע כיצד להתמודד עימן.
כל הקשיים האלו הם עוד כלום לעומת מה שהיה בעברי, הבדידות הקשה עמה התמודדתי ורק לאחרונה התחלתי לחוש טוב יותר, קשיים בהתמודדות בינאישית בכלל שהיום חל שיפור מהותי, קשיים בהתמודדות עם עצמי.
אז כן, חלו שיפורים משמועתיים במרבית התחומים בחיים שלי, כל אותם שיפורים לא קרו לבד, הם הגיעו לאחר עבודה קשה עם עצמי. הרבה מחשבה על הדברים, הקשבה לאחרים גם עם דבריהם פגעו בי. לפעמים ללכת למקומות בהם אני יודע שאחווה פגיעה, רק כדי לקבל את הדברים ולחשוב עליהם. מעט מהדברים השתפרו גם בזכות טיפולים פסיכולוגיים שעברתי, אם כי מרבית הדברים נעשו לבד, עם המון המון מחשבה אנליטית, לשבת שעות על גבי שעות עם עצמי ולנתח כל סיטואציה, כל פגיעה, כל משפט שנאמר.
אז היום אחרי כארבעים שנה של התמודדות, אני פשוט עייף, אין לי כוח להמשך ההתמודדות. אבל אני עדיין ממשיך. חבל שאי אפשר קצת לנוח. הרצון לזוגיות לא מרפה ממני. אם הייתי יכול להתגבר עליו, אפשר היה קצת לנוח. אך נראה שזה חזק ממני, כל פעם חווה אכזבה, אבל קם ומנסה שוב. פעם בהרבה זמן מצליח וגם אז זה בדרך כלל לא עם האשה המתאימה שכן אם הייתה זו האשה המתאימה, הייתה לי זוגיות נמשכת. מרבית הנשים שכן הצלחתי ליצור איתן קשר היו עם בעיות נפשיות בעצמן או כאלו שלא נראו טוב ולא משכו אותי. מדוע יצאתי עם כאלו שאינן מושכות אותי? כי בעבר בתקופת הבדידות הנוראה כל תשומת לב של אשה הייתה חשובה לי ומאחר שרק אלו התיחסו אלי, יצאתי איתן.
היום אני קצת יותר חזק ומוכן לקבל את הלא וגם מבין שאשאר זמן רב לבד כי אני שונה, שונה מכולם. מפחד של חשיפת יתר כאן, לא אפרט את כל השונות שבי. עם מישהיא רוצה לשמוע יותר אשמח לפרט בהודעה פרטית. נקודה אחת אומר כבר, אני לא רוצה ילדים ונושא זה מטריד נשים רבות בישראל. כתבתי על הסיבות בעבר, בעקרון הסיבה העיקרית היא למען הדורות הבאים וזה חשוב יותר ממני ולמען הדורות הבאים רצוי להפחית את האוכלוסיה בעולם, הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לא להביא ילדים בעצמי.
|
תגובות אחרונות
-
מצב זמני
בתגובה על עוד ילד, שמחה או עצב?
-
הכי הכי
בתגובה על יום הולדת
-
לאה'לה Lea
בתגובה על בריאות הנפש לעשירים בלבד
-
כמעט בת 30
בתגובה על עוד חג בבדידות
-
+גבריאל
בתגובה על שאלה תמימה
-
כמעט בת 30
בתגובה על רשימת התסביכים שלי
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ואפרופו ילד קטן.
בתקופה האחרונה הבנתי שלא סלחתי לעצמי על משהו שאמרתי בגיל 5 בעקבות משהו שקרה.
זה נשמע למישהו הגיוני להעניש בן אדם במשך שנים על משהו שהוא אמר בגיל 5???!?!?!!
הייתם עושים את זה למישהו זר?
(זה בלשון רבים כי זו תגובה לתגובה)
על התאבדות אפשר לכתוב ספרים שלמים :-) (בעצם כבר נכתבו).
אני אומרת, תתאמץ לשפר דברים בשביל עצמך, לא בשביל תדמית עלומה שאמורה להפוך אותך "פרזנטטיבי".
תניח לעצמך, תפסיק להיות כל כך קשה עם הילד הקטן הזה שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו ורק רוצה שיאהבו אותו..
נו טוב, גלשתי.
מקווה ומאמינה שהעתיד צופן בחובו הרבה דברים טובים.
פעם חפרתי לעצמי בנשמה במחשבה שכל מה שאני לא בסדר.
הרסתי כל חלקה, טובה כרעה, ועשיתי רה-קונסטרוקציה.
חרא!
זה היה נורא!
זה נורא עד היום.
אני עדיין משלמת את המחיר.
עדיין מחפשת את הדברים שאהבתי בי, שמרגישים לי לחלוטין מחוץ להישג ידי.
אמנם הרבה דברים הצלחתי "לסדר" בתוכי, לארגן מחדש.
המחשבות ביטלו אצלי את הרגש ואנסתי את עצמי למקום הזה בכוונה, מתוך המחשבה שכל מה שאני לא בסדר.
נדמה לי שיצרתי מעקפים במוח כדי להרגיש קצת.
היום, אחרי שנים של נזקים ובקרת נזקים אני עדיין מתמודדת אבל מתוך מקום של לתת לעצמי אני הפנימי האמיתי הלקוי לכאורה הרבה מקום.
כי מה לעשות, הלקוי לא באמת לקוי.
כי אני בשר ודם כמו כולם.
וההדגשים שלי הם שלי.
וזה מה שעושה אותי אני.
את עצמי, בסופו של יום, אני אוהבת.
ואת השינויים הדרסטיים והשנאה העצמית עשיתי כי חשבתי שהעולם לא מקבל אותי ולא אוהב אותי.
נו, דברים היו נכונים בחלקם והייתי צריכה שינויים אבל גם היו דברים חיצוניים שדפקו לי והרסו לי ולא כל ה"רע" שבי בא בגללי ומבפנים.
החיים כואבים.
אין חיים בלי כאב.
אבל יש פאקינג מינון מזורגג שכל בן אדם יכול או צריך לסבול (פורגיב מיי פרנץ').
מצד שני, לא מסכימה לחיות את המרירות והטינה על מה שעשו לי.
זה בזבוז זמן משווע, של זמן יקר שאני יכולה לחשוב בו על דברים אחרים ולחיות דברים חשובים יותר.
בסוף, הגיע גם האיש הנכון.
ואנחנו עושים דרך עקלקלה של אנשים עקלקלים ומורכבים.
לא אצליח להיות "פשוטה" "רגילה" "נורמלית".
פחחחחחחחחח
אין מצב.
עשה חיים ושפוט את עצמך על פי מה שאתה חושב לטוב.
אחרים הם בדיוק כמוך, לא יותר טובים.
אם במקרה כן, בדבר כזה או אחר, תלמד מהם, אל תאמץ את דרכם תוך ביטול עצמי.
לא תצליח.
האמת שלך תפרוץ מבפנים על אפך וחמתך והתסכולים שבלנסות לכבות את עצמך ולהדליק באש אחרת יגמרו אותך.
בהצלחה
תודה על התגובה.
השונות שלי זה מה שמפריע לי כל הזמן. בגלל השונות איני מצליח ליצור קשרים. בכל פעם אני נתקל בבעיות בגלל השונות.
אם על כל דבר אומר זה אני וזהו, יעזבו אותי כולן. המאמצים האינסופיים שלי להשתפר הביאו אותי למקום בו אני כיום.
לגבי אופטימיות, אם לא הייתה בי קצת אופטימיות הייתי מתאבד מזמן. כבר הייתי במצב הזה של תכנון התאבדות. היום אני רחוק מזה. השתפרתי משמעותית במרבית תחומי החיים וכך התרחקתי מהרצון להתאבד. נראה לי שעל נושא ההתאבדות אפשר לכתוב פוסט שלם.
השונות שלך היא עובדה וזה מה יש.
ואולי הגיע הזמן להניח לזה, לא במובן של לוותר, אלא במובן של לתת לחיים לקרות במקום להכריח אותם.
אם יש משהו שלמדתי זה שיש כל כך הרבה אנשים שונים ומשונים, כשהבסיס הוא להגיע להבנה ולהשלמה של מי שאתה ואז - גם תבוא אותה אחת שתשלים את זה בדרכה.
אולי רק להיום תבחר באופטימיות?
(רק להיום זה בכלל קונספט מצויין)