| לפעמים אני יוצאת מהעבודה אחרי 9 שעות וחושבת וואללה, עוד יש עולם בחוץ, הוא לא חיכה לי, הוא לא מחכה לאפחד. והחיים בפנים הם כמו בתוך סרט ותמיד אנחנו אומרים שזר לא יבין זאת מה שהופך אותנו למשפחה אחת. ואני פותחת את שני החלונות ונותנת לרוח ולאפרוריות לשטוף לי את הבפנוכו ולא אכפת לי איזה פקקים יש כי הדרך היא תראפיה ואני קצת שומעת מוסיקה וקצת גם לא והמחשבות נטולות רסן אל תשאלו מה עולה שם, זה מפחיד. ואני כותבת לי בראש לאורך כל הדרך, לאורך כל היום, לאורך כל חיי וחושבת על ילדים שבבית לא מחכה להם שום דבר טוב, אפילו אם גשם ורטוב, ומי אני רק פסיק בחייהם והלוואי שיכולתי לתקן כל כך הרבה יותר. ואיך לפעמים חרוזים זה נחמד אבל לפעמים צריך בלגאן קולח ומה אם מתישהו ייגמרו לי המילים ותתחיל שתיקה, הרי הייתי אלופה בה. והחדר שקיבלתי הוצף היום והשטיח שהבאתי מהבית קצת נרטב וישר כולם נרתמו לייבש והלכו על קצות אצבעות כדי לא ללכלך ואיך שמחתי לראות אותם שמחים על הפינה הזו והדלקתי קטורת כמו מפגרת - הלו זו כיתה - ונתתי להם סוכריות וממילא אף אחד לא מצפה מהם לכלום. ואיך תמיד אומרים שהכל בראש אבל בסוף אנחנו חיים לפי הלב. |