שעת לילה מאוחרת, גשם זלעפות ניתך על חלונות ביתנו, מאיים להכנס. לא מצליח.

סילביה זוקפת אזניה, אני יודעת שהנה זה בא, עוד אחד...ואכן- אחרי 15 שניות מגיע הרעם ויחד איתו מגיעה סילביה אל

רגלי השמאלית, נצמדת אליה ומתחילה לרעוד. לפרכס- הגדרה הרבה יותר מדויקת. אני מנסה לנחם- המצב מחמיר

מנסה לזרוק כדור- שוב אני צריכה להחזיר אותו...והיא, המקסימה שלי, שבימים כתיקונם רוטנת על כל טיפת חיבה מיותרת שאני מפגינה כלפיה, נצמדת אליי עוד ועוד ועיניה הכפתוריות מביטות בי ותובעות, מתחננות :"תפסיקי את זה!!!ועכשיו!!!" . מעבירה ליטוף לאורך גבה, היא נרעדת ולא מתרצה. נו טוב- אי אפשר לומר שלא ניסיתי.

שמעתי שנתנו שם, ממש מקצועי (איזה כייף שיש למצבים הטיפשיים שלנו שמות- זה הופך את זה להרבה יותר בוגר ורציונאלי), קוראים לזה "דכאון חורף". לא צריך כדורים, זה עובר לאט, פשוט לוקח זמן, משהו כמו 3-4 חודשים, אמצע מרץ, תחילת אפריל..

אז לכל אלו מביניכם שמצטרפים לשורותינו ולתפילתינו לריבוי עננים מקומיים מעל הכנרת ושאר אזורים חקלאיים(ומשתלה במושב לא נחשבת לאזור חקלאי, אז בבקשה!), רק רציתי שתדעו שאתם לא לבד (אולי אני רציתי לדעת שאנחנו לא לבד..)ושיש גם בחורף מיני הנאות קטנות: סריגים מדליקים, מגפיים, הזדמנות להשתמש בצעיפים מהודו, וגלידת חורף...זוכרים את זה? הדבר המגעיל הזה שבתור ילדים מכרו לנו בתור "גלידה"..אפילו הקרמבו כבר לא טעים כמו פעם (אולי זו המרירות של יסורי המצפון על הקלוריות?)

בכל מקרה, החורף..הוא כנראה כבר כאן. אותי זה לא מנחם. את סילביה ,זה למעשה, ממש מפחיד ומעצבן

וכל המוזרים הללו (מחוץ לבלוג יש לי כינויים הרבה יותר עסיסיים בשבילם), שטוענים ש "שמים אפורים עושים לי מצב רוח טוב" או: "איזה כייף שיורד גשם, נפלא להסתכל מהחלון", אז אלא אם כן אתם מאושפזים במחלקה סגורה ירוקה או שלווה, על איזה חלון אתם מדברים ומאיפה , לעזאזל, יש לכם כ"כ הרבה זמן לבהות??

טוב, עד כאן להפעם. אני מוכרחה לחזק את ידי אלו מביניכם ששרדו את הנונסנס שלי אפילו עד כאן! (למעשה אני מכריזה בזאת על פתיחת מועדון מעריצים לכל אחד ואחת מכם, כשאני נשיאתו.

מברכת אתכם בחורף נעים, עם מלא כירבולים והכי הכי חשוב...קצר (וכל הירוקים תרגעו! אני מאחלת לגשם רב, כמובן כמובן, שיגיעו מלא עננים היברידים ויפוצצו את הכנרת במים)

יאללה ביי