האויבת הכי גדולה של האושר.

האויבת הכי גדולה של החדשנות.

האויבת הכי גדולה של ההתפתחות.

האויבת הכי גדולה של ההתקדמות.

האויבת הכי גדולה של האדם.

השגרה. 

האדם הוא יצור דרווניסטי בנשמתו וכבד באופיו.

הנשמה שואפת כל הזמן להתפתח, להתקדם ולפרוח. העמידה במקום אחד, במדרגה אחת פוגעת בה שומטת את נוצותיה מכלה את כוחותיה. אבל הגוף הוא כבד, חומרי, אוהב את הנוחות את המנוחה, דבק בשגרה, בקיים במוכר. לא מחפש לפרוץ לו דרכים חדשות. התפתחות וחדשנות מכלות את כוחו, מתישות אותו ממעיטות את דמותו.

אדם שמתקדם, מתפתח, לומד דברים חדשים, חווה חווית חדשות, מפתח רגשות חדשים, מגלה עולמות חדשים בנפשו, בשכלו, בדעתו, אדם זה ניתן לכנותו בן אדם. חיפוש זה טומן בתוכו את השלווה אמיתית, את מנוחת הנפש.

לעיתים החיפוש הזה יביא דווקא לנפילה אבל בסופו של דבר הירידה היא לצורך עלייה, בסופו של דבר מכל משבר, (גם אם הפתרון לא יהיה ברור וחד משמעי) הוא יצמח יגדל ויפריח משהו חדש לאויר העולם. 

אבל אם הוא עומד במקום אחד בהכרח הוא מידרדר לאחור, שוקע. במקרה זה זו אינה ירידה לצורך עליה אלא שקיעה לצורך טביעה החנקות, כליה. 

החיים מעצם הגדרתם הם דינמיים משתנים. המוות הוא קבוע, דומם..

מהי הדרך אל ההתקדמות התמידית? אל העלייה במעלה ההר?