החגים מאחוריי. איזה יופי. אבל החזרה לשיגרת העבודה מצריכה אותי לדחות את החיפוש אחר הסיפור שמאחורי הבית ברחוב מנדלי 14 ולהתמקד בעבודה שוטפת.

יום התרגומים אצל עליזה היה חוויה קצת מעייפת. הגעתי אליה בשעות הצהריים המוקדמות, היא חיכתה לי עם ארוחת צהריים שהחזירה אותי מיד לכתה ב'. על שולחן שעליו אגרטל עם פרחי פלסטיק אכלנו שניצלים וקציצות עמוסות פפריקה ליד ירקות מבושלים, חמוצים מרוב לימון וסלרי. האמת היא שבכלל לא הייתי רעבה, והתגובות המהירות של עליזה למראה הניקורים שלי בצלחת יכולות להיות קלישאה ידועה (אך נכונה) לגבי כל מה שאומרים על סבתות אשכנזיות: "את ממש לא אוכלת כלום, מה קרה? את בדיאטה?" "תאכלי משהו, נו תאכלי, אבל את יודעת שאני לא מכריחה לגמור מהצלחת"... בטח לא מכריחה.

עם כל הכבוד שיש לי לאוכל ולכללי הנימוס, באמת שלא היתה לי כל כוונה לגמור מהצלחת. אני רק רציתי לעבור לסלון ולהתחיל לפענח את המכתבים.

רוב הטלגרמות והמכתבים הם איחולים לחתונתם של מאלי ומוטי, או ברכות להולדת בנם - יעקב. מוטי, שהיה פעיל ציוני נלהב, זכה לקבל גם גלויה בזו הלשון:

27/7 - לא מצוינת השנה

"כל החברה הציונית מיאסי מחבקת בהרבה אהבה את אלה שלוחמים בשביל מטרות לאומיות.

אלה שהוכיחו עם אמונה בלי סוף משתתפים בשמחה.

הזוג הצעיר נמצא בתקופה חשובה בחיים. אנחנו מאחלים להם חיים ארוכים ביחד ואושר."

-זיגו קרמר-

מבין הגלויות, המכתבים ושאר הפיתקאות, אני מגלה שמה שמעניין אותי יותר מהכל הוא בעצם כל מה שנסתר. המכתבים הולכים ונהיים עלומים יותר, כאילו נכתבים בשפת קוד. בחלקם מצוינת העובדה כי המוענים לא יכולים לפרט יתר על המידה. על חלק מהמעטפות ניכרים סימני הצנזורה.

"

אדוני הנכבד,

איש (ככל הנראה מכר) מפיאטרה ניאמיץ הגיע מבית סוהר/עוצר בהונגריה ושידר לו דרך החברים משהו שקשור ב-800 לאי (מטבע רומני). מישהו מפולטיצ'ן. הוא פגש את הגיס שלי, פרוים, והוא בסדר.

שמונה חודשים לא שמענו שום דבר. הוא היה פצוע בשבי. תתארו לעצמכם כמה מעניינת ההודעה הזאת.

הם מקווים לשמוע ממנו (לא משמועות) יותר בהרחבה. מבקש שיתעניין יותר בשלומו של קרוב המשפחה. תהיו טובים ותדברו איתו. תכריחו אותו לדבר. רוצים לדעת יותר על מישהו מהשמפחה שכנראה נמצא בטרנסילבניה."

אני מתחילה לאבד את הסבלנות. יש יותר מדי חורים בעלילה. יותר מדי שמות שאני הולכת איתם לאיבוד. פריטים שאי אפשר לספר עליהם. והם בעצם הפריטים המעניינים כל כך. הכתב לא תמיד ברור, העיניים של עליזה הן כבר לא מה שהיו פעם, ואחרי שעתיים של תרגומים ונסיונות לפרש מיני משמעויות, אני בוחרת מכתב אחד ויחיד שאותו אני שולחת לתרגום מקצועי. אני מביאה כאן את עיקרי המכתב, שכתוב בצורה רהוטה ומרגשת, לטעמי.

                                                                                     יאסי, 31 בינואר 1941

יקיריי,

    השבוע לא קיבלתי מכם דבר אך יש לי הסבלנות להמתין לקבל דברים טובים.

    קראתי כי היו לכם אורחים בלתי רצויים ונקווה כי ניצלתם ואתם בריאים ושלמים, מבלי להיפגע.

    כולנו בסדר ברוך השם, לא סבלנו כלום עקב המאורעות האחרונים.

    ה' הציל אותנו מניסיונות גדולים. 

    היו לי חדשות טובות מכל הגיסים שלי כך שכולם במצב טוב. שמעתי כי גם הגולדנים במצב טוב, שלגביהם אמא בוודאי מתעניינת. כך גם משפחת גולד, עליהם שמעתי כי הם בסדר. דרך אגב, קיבלתם את המכתב אשר צירפתי לגולד [בלתי קריא], כאשר מאלי היתה בגאלאץ, שלחתי אותה כדי שתזכיר לכם אודות אותם זמנים נעימים.

    איני יכלה לרכז את מחשבותיי וגם אמא לא מרשה לי לכתוב לכם יותר מדי, כי יש פה כפור גדול מאד בימים האחרונים כך שאין באפשרותי לכתוב לכם יותר מדי. אתם צריכים להסתפק בכך שאני יכול לכתוב לכם מה שכתבתי עד עכשיו וכי אתם מקבלים חדשות טובות מאיתנו. אנו מאושרים כי מתאפשר לנו לכתוב  וכי ה' לא ישן כפי שאנו ישנו. כך הוא האדם, אינו יודע להעריך את  הנסים הגדולים של ה' וחושב כי כך צריך להיות.  נעשה חסד גדול עמנו ואנו מבינים כי זו זכות של ההורים שלנו.

    שה' ישמור עלינו גם בעתיד ויגונן על כל האנשים הטובים.

    חבל רק שאנשי חסד רבים ונשמות טהורות סבלו רבות, נראה כי כזה היה גורלם. שוב, החיים הם משחק הגורל והגורל ממשיך את דרכו.

    למנוח פרויקה שלנו, השוכב במשכבו מזה קרוב ל-24 שנה, היו מכתבים רבים מהחזית אודות הגורל. לי היו מכתבים אחדים אך לצערי השמדתי אותם, נראה לי שחלק מהם אצלכם. הוא, המסכן, ראה את המוות במו עיניו פעמים כה רבות ואיך נופלים בני אדם הנקטלים על ידי כדורים ואילו עמו נעשה חסד במשך זמן ממושך. יחד עם זאת, הוא לא זכה לאושר כדי שיוכל לשרוד. איני יודע מה היה חושב על כך כעת, כאשר כל שנייה - שלא לדבר על ימים - מביאים איתם כל כך הרבה הפתעות חדשות.

    מבלי שחפצתי בכך, גלשתי לזיכרונות על אותה תקופה אשר גרמה לנו לקוות לחיים טובים יותר ולא לחיים מלאי דאגות.     　

    מכתבכם האחרון גרם לי לשוב ולקוות כי אוכל להצליח לקבל את התעודה המיוחלת ואוכל לשוב לראותכם בקרוב.

    אני חפץ להדגיש את הצורך ורצוני הגדול לשוב לראותכם.

    לבטח שמעתם כי דיחובסקי נפטר כך שמכל התערבותו של מוטי [??] אין לצפות להצלחה כאן.

    ברצוני לקוות כי למוטי תהיה הצלחה רבה יותר בירושלים ואני סומך עליו בכל האמון והתקווה.

    המשפחה של משה פייביש במצב טוב.  הייתה להם צרה הכרוכה באובדן העסק אך טוב שהם בין החיים.

    אני חוזר שוב ומבקש כי לא תשכחו אותי וכי מוטי לא יזניח את ההתערבות בירושלים.

    הפעם אני שולח המכתב לפי הכתובת שלכם כי אני רוצה שברכותינו ליום הולדת יעקב יגיעו אליכם בול בזמן. אני לא קורא לו שוב "יויא" למרות שעבורכם הוא אותו יויא חלש וביישן אך עכשיו, כאשר הוא עומד לקבל את בגירותו ואת המעמד האזרחי, השם יויא אינו מתאים עוד.

    לכן, בהזדמנות זו אני מאחל לכם הרבה שנים שמחות, בריאות, חיים ארוכים ומאושרים והצלחה בחיים.

    לכם, ההורים, אני מאחל כי תהנו מימנו תמיד ותראו אותו מאושר, מסודר בחיים ושיהיה מועיל לעצמו, להוריו ולכל העם.

    היום הייתה זליצל [??] אצלי ונתתי לה את הפנסיה כפי שאתם נתתם לפני כן כמתנה חודשית.

    מצדי, אני נותן לה בנפרד סיוע כי מאד קשה לה כי העצים וכל המצרכים האחרים הם יקרים.

    ינק'לה עובד מידי פעם אבל זה לא מספיק לו לצרכיו שלו ובוודאי לא יכול לעזור ל....[??] [אמא שלו]. בקשר לשאר משפחתו של מוטי איני יודע מה לכתוב לכם אבל אני יודע כי לכולם טוב אבל לא יוצא מן הכלל. אני שומר על העמוד הבא ל...[??] אם יהיה לי זמן לכתוב עוד כי עוד מעט נכנסת השבס' [כך במקור].

ושוב, הרבה נשיקות ומיטב האיחולים לשנים רבות ליעקב ולכם.

                                                                                                                    לופו

יוגולה היקר, איחולים לשנים רבות ובריאות.

                                                                                                                 ברוריה

יקיריי, לופו הותיר לי מקום כדי שגם אני אוסיף מילים אחדות. לצערי, הייתי צריכה לקצר מפני שהשעה מאוחרת ועלי להדליק נרות. גם אני מאחלת לך שנים רבות יוגולה היקר והרבה הצלחה בחיים. שלהורים תהיה שמחה ממך ואילו לכם אני מאחלת כי תהיו בריאים כי כולכם תשמחו בהצלחות בנכם. כפי שכתב לופו, טוב לנו ומקווים שיהיה טוב.

מה שלומכם? מה שלום אמא? מה שלום יתר בני המשפחה? אנו מצפים באהבה לתשובתכם.

שוב, איחולים לשנים רבות ונשיקות יקרות

                                                                                                                  לאה

אני מצרף מכתב מיוגו  [??] מ- 1930 כדי שיצרף אותו לאוסף העתיקות שלו.

                                                                                                                   לופו  

 מדהים, לא?!
התעודה המיוחלת שעליה מדבר לופו נכתבה במקור כ"סרטיפיקט" כך שניתן להניח שמדובר באישור כניסה לארץ ישראל.

אני מוצאת שההסבר מדוע השם "יויא" כבר אינו מתאים ליעקב, בנם של מוטי ומאלי, הוא אנקדוטה מקסימה לסיפורי התבגרות. אבל מלבד התיאורים המשפחתיים (או החבריים) שמראים על קשר אוהב ועל דאגה, המכתב מעלה גם שאלות רבות: האם הכפור בתחילת המכתב מתאר בהכרח מזג אוויר ולא מילת קוד לתיאור מצב מדיני כלשהו? מי הם האורחים הלא רצויים שביקרו את משפחת רבינוביץ'? מדוע בוחר לופו להזכיר את פרויקה המנוח שנפטר 24 שנים קודם לכן, כשהשנה אז היתה1917, בדיוק כשפרצה מלחמת העולם הראשונה? והאם המסמכים שמצאתי ליד פח האשפה הם חלק מאוסף העתיקות של יוגו?

הרבה שאלות, מעט זמן.

בארכיון של עיתון "הארץ" נמצאה מעטפה אחת בלבד ובה שלוש ידיעות קטנות שנכתבו אודות מרדכי רבינוביץ'. הפיליטונים שנאמר שפירסם בעיתון, לא נמצאו.

שוב פונה ומבקשת. אם משהו מכל זה נשמע לכם מוכר: שם, רחוב, צליל. יידעו אותי.

וסתם לידע כללי, מאז שמצאתי את תיק המסמכים הזה, אני לא יכולה לעבור ליד פחי אשפה מבלי להציץ מה יש בסביבתם. אז אם תעברו ברחוב ותראו מישהי מחטטת בפחי אשפה, היא לא בהכרח הומלסית, אולי היא פשוט מחפשת רמזים...