0
אהבת האדם הייחודי היא כיום פרדוקס, כמעט משימה בלתי אפשרית. ככל שאמצעי התקשורת האלקטרוניים השתכללו, המסר התרבותי עובר במהירות ובקלות, במודע או שלא במודע. בתוך כל השכפול התרבותי, בתוך הטכניקה של הדימוי המשועתק דבר איננו ייחודי יותר. בכל מקום שתפנה בו, תשמע שוב ושוב את אותם המשפטים, אותם הדימויים, אותן מחשבות. הדמוקרטיה הליברלית אכן משיגה שוויון, שוויון שבו בני האדם נכנעים לאותה קונבנציה, מבלי שאיש לכאורה תכנן זאת מראש. קונפורמיזם הוא מותג נעים לעין ונעים לחיך. הקופירייטרים משעתקים את האושר הגלום בפרסומת, הסרטים משעתקים את אורח החיים הנכון והראוי, הספרים משעתקים את הכתיבה המתאימה לכולם, את הרומנים הזולים. גם כאשר הם חורגים מאורח חיים שחוק וידוע, זה רק על מנת להיבהל ממנו, לחוות אותו כגירוי רחוק, ולהשאירו בסופו של דבר נטול השפעה. בתוך כך, אהבת האדם הייחודי מניחה שינוי אפשרי מבחינה נפשית, בשל אהבת האחר ממני. אהבה אותנטית איננה מבקשת לשכפל את ה"עצמי", אלא ליצור בו מתח לדבר מה שאיננו מכיר, איננו יודע, נסתר וזר מהעין. אהבה כזו נדירה היום עד כאב, מי שמוצא אותה, לרגע אחד מתמלא באושר רב. הוא יאחז בה באובססיביות עד שהיא תיחנק קשות מתחת לידיו האוהבות, שכן האובססיביות הורסת את מושא האהבה בהטמעת הסובייקט בתוכה. זוהי דוגמא אחת מני רבות להוכחת משפטו של אדורנו: "חיים פגומים לא ניתן לחיותם כהלכה". |