שלושה חודשים מאז שנישקתי אותו וליטפתי את פרוותו הלבנה ולחשתי לו שאני מצטערת.
הם היו חמישה. כל אחד מהם- עולם ומלואו. בעקבות התפרקות התא המשפחתי נאלצנו לקבל החלטות ומהחמישה נותרו אצלי ארבעה. הם עדיין עולם ומלואו, אבל מישהו חסר... ולא, אי אפשר להתנחם בכך שבכל זאת ארבעה נשארו, כי תמיד תמיד אבכה ואכאב על זה שנשאר מאחור.
אני יודעת שיש לו את הבית הכי טוב שאפשר ו"אבא" דואג ואוהב, ובכל זאת תחושת הריקנות מכבידה.
תוהה אם הוא, בראשו הקטן, עדיין זוכר אותי ואת שאר החבורה? האם הוא זוכר כיצד באנו לראות אותו ביחד אצל הווטרינר שם ננטש? כיצד ידענו כבר במבט ראשון שהוא חוזר איתנו הביתה? כיצד למרות הקשיים, הבעיות, והצלקות הנפשיות שלו החלטנו לא לוותר ולהעניק לו בית יציב ואוהב עד סוף ימיו?
מודעת לקשר המיוחד שנרקם בינו לבין "אביו", קשר שתמיד קינאתי בו וכמהתי אליו. עוצמת עיניים ונזכרת בתקופה שנראית כמו נצח שעבר בה היינו בית "נורמאלי" עם "אבא", "אמא" וחמישה "ילדים", באותה שיגרה שבחרנו ליצור בה לכל אחד הפינה שלו ולכולנו פינה חמימה משותפת.
לעיתים חולמת בהקיץ שיום אחד אכנס בדלת והוא יבוא לקראתי ויחכה לליטוף, ידווש על הכרית הסמוכה ואם אקשיב ממש טוב אחזור ואשמע את גרגוריו השקטים.
הלוואי שהוא יודע ומבין שזה לא מבחירה... |