כשאמא שלי ילדה אותי היא לא הייתה צריכה לשאול הרבה שאלות. היה מסלול אחד, ברור, בו הלכו כל היולדות. צירים - בית חולים - לידה. האפידורל היה תרופה ניסיונית שאף אחת לא העזה להשתמש בה, לידת בית הייתה משהו שנשים עשו פעם, לפני שהיו
בתי חולים; ועל הכנה ללידה אף אחת עוד לא שמעה - פשוט לא היה דבר כזה. היום עומד בפני היולדת שפע כל כך אדיר של אינפורמציה ונראה שככל שהשפע גדל, כך גדל גם הבלבול.
שרית זלצר, 42, מציעה אלטרנטיבה לשיטות ההכנה ללידה שהכרתן עד עכשיו. נכון, ההכנה הפיזית ללידה היא חשובה וכך גם ההחלטה איפה ללדת - אבל לפי זלצר, אם לא תהיי מוכנה באופן רגשי ללידה, היא פשוט לא תעבוד כמו שצריך. השיטה שפיתחה, שיטת גאיה, מציעה הכנה רגשית ללידה, שמשמשת גם לליווי תהליכי גדילה והתפתחות אישית מחוץ לחדר הלידה.
עד לפני מספר שנים הדבר האחרון שזלצר חשבה עליו היה שיטות הכנה ללידה. היא הייתה מעצבת מוכשרת ואשת קריירה נמרצת, ויחד עם בעלה, ינאי, עמדה בפני פריצה לסצנת העיצוב הבינלאומית. נקודת המפנה של חייה הייתה תאונת קשה, שבעקבותיה נזקקה לשיקום של שנה. "בזכות התאונה הזאת הגעתי למי שאני היום", היא אומרת.
מאז התאונה הספיקה ללדת שני ילדים - מיה, בת עשר, שלידתה הייתה קשה ובעייתית במיוחד; וגיא, בן שש וחצי, שהלידה שלו החליקה כמו גלידה במורד הגרון. היום היא מוכנה להסביר לכל דורשת מה בדיוק עשה את ההבדל בין הלידה הראשונה לשנייה, וללמד אתכן איך ללדת מתוך אינטליגנציה רגשית.
תאונה בלתי סבירה
זלצר, בוגרת תואר באמנות בבצלאל, ובעלה ינאי, גם הוא בוגר בצלאל, נסעו לאחר סיום הלימודים ב-1993 לסן פאולו בברזיל, שם פתחו סטודיו לעיצוב והחלו לעסוק בעיצוב חלונות ראווה. "סן פאולו היא עיר תעשייתית מטורפת, וזה בדיוק מה שכל כך מצא חן בעינינו", מספרת זלצר. העיצובים שלהם משכו תשומת לב רבה, וההצעות התחילו לזרום. תוך זמן קצר קיבלו הצעה מרגשת - עיצוב בית שידורי הקיץ הברזילאי של ערוץ המוזיקה אם.טי.וי. "מפיקה של הערוץ ראתה את העבודות שלנו ומאוד התלהבה. היינו בפגישה, הראינו תיקי עבודות וסגרנו עסקה. זה מדהים לקבל פרויקט כזה כמה חודשים אחרי סיום בצלאל".
שרית וינאי החליטו לצאת לנופש לפני שהם מסתערים במלוא המרץ על הפרויקט המלהיב. "החלטנו שננוח קצת לפני הפרויקט, ויצאנו לחופשה בחווה של חברים. באחד הבקרים החלטנו לרכוב על אופניים לכפר הקרוב. יצאנו לרכוב בשביל מקסים בתוך היער הברזילאי. ינאי רכב קצת יותר מהר והיה לפני, ואז התעוררתי בבית חולים".
התאונה של זלצר היא סיפור מוזר בחוסר הסבירות שלו. היא נפלה מהאופניים מסיבה לא ברורה, וקיבלה מכה בראש. זלצר סבלה משטף דם במוח ונכנסה לתרדמת למשך שלושה ימים. לאחר שהתעוררה הייתה מאושפזת בבית חולים במשך חודשיים ועברה תהליך החלמה שנמשך
מעל לשנה. במהלך השיקום היה עליה ללמוד מחדש את כל מיומנויות החיים הבסיסיות, ביניהן הליכה ודיבור. היא גם איבדה את חוש הטעם והריח שלה, ששבו רק לאחר זמן.
"אני זוכרת את ההתחלה של הרכיבה על האופניים, ואז אני זוכרת את עצמי מתעוררת בחדר פרטי בבית חולים, וינאי יושב ומסתכל עלי", נזכרת זלצר. "אני מנסה לדבר, אני יכולה לחשוב את מה שאני רוצה להגיד, אבל יוצא לי ג'יבריש. כולי מחוברת למכשירים ולא מרגישה את הגוף. ממש לא הבנתי מה קרה, אבל היה לי איזה שקט כזה שזה בסדר, הכל בסדר".
זלצר לא התעוררה רק עם חיוביות מפתיעה. ככל שההחלמה התקדמה, היא גילתה שהיא התעוררה אדם שונה.
"היו אנשים שלפני כן היינו איתם בקשר, ואחרי התאונה אמרתי לינאי בצורה הכי פשוטה שאני לא יכולה שהם יבואו. היו מעט מאוד אנשים ממעגל החברים הקודם שלנו שיכולתי לאפשר להם לבקר. משהו פתח לי את הראש לא רק במובן הפיזי.
"כשהתחלתי להחלים הזמינו אותנו לפגישה באם.טי.וי. הסכמתי ללכת, אבל כשהגענו לכניסה לבניין אמרתי לינאי 'אין מצב'. לא הצלחתי להתמודד. אם הייתי משווה אנשים לקפה, הם פשוט היו בשבילי כמו קפה חזק מדי. אחרי התאונה לא חזרתי לכלום מקודם - החל מאוכל, דרך אנשים ועד היצירה שלי ומה אני רוצה בחיים".
איבדתי את חוש הטעם
לאחר חודשיים בבית החולים חזרה זלצר לביתה וגילתה, בין היתר, שאין לה מה לאכול. בהיעדר חוש טעם וריח היא יכלה להרגיש רק את המרקם של המזון, וגילתה להפתעתה שמזונות שהיו אהובים עליה לפני התאונה הרתיעו אותה עכשיו. "ליד הבית שלנו בסן פאולו הייתה פיצרייה איטלקית מדהימה, וכשחזרתי הביתה מבית החולים רציתי ללכת לשם. הזמנתי פיצה ולא הרחתי אותה. הגבינה הרגישה כמו גומי, והגוף פשוט לא הסכים לקבל את הדברים האלו יותר. פתאום לא יכולתי לאכול כלום ממה שהכרתי. הייתי רגילה לאכול הרבה בשר, ופתאום לא יכולתי יותר לאכול גם את זה. גיליתי שאין לי מה לאכול".
בלית ברירה פנתה זלצר לתזונאי שיעזור לה למצוא מזון שהיא תוכל לאכול. "הדבר הראשון שאכלתי אצלו היה אורז מלא, והיה לו מרקם שיכולתי לאכול. היה ברור לי שעכשיו זה מה שאני יכולה לאכול. היום כבר יש לי חוש טעם וריח ואני אוכלת הכל. אבל אני מודעת למה שאני אוכלת הרבה יותר. אני אוהבת שוקולד, אז אני אוכלת שוקולד. כל עוד את יודעת לאזן את עצמך זה בסדר, אבל הקיצוניות לא מתאימה לי".
הפכת לאדם אחר לחלוטין. ינאי לא סבל מזה שפתאום הפכת לאשה אחרת?
"לא. התאונה שלי היא גם התאונה שלו. גם הוא השתנה. ינאי פינה אותי לבית חולים, וראה אותי מחליפה צבעים בדרך בלי שיהיה לו מה לעשות. הייתי בלי הכרה שלושה ימים, וינאי עבר את הימים האלו לבד. לא ידעו בכלל אם אני אתעורר".
לא הצלחתי ללדת
לאחר שנה של תהליך שיקום זלצר ובעלה החליטו לחזור לארץ. זלצר, שכבר לא התעניינה יותר בקריירה כמעצבת, החליטה להפנות את כישוריה האמנותיים לתחום אחר לחלוטין, והחלה ללמד בתל אביב קורס לפיסול אינטואיטיבי. כעבור זמן מה קיבלה עבודה בחברת היי-טק שייצרה משחקי ילדים, במסגרתה הוצע לה לעצב ולנהל קבוצה של מודליסטים וגרפיקאים. נראה היה שזלצר חוזרת למסלול הישן שלה - עבודה יצירתית ומשתלמת, זוגיות, בית במושב. אבל אז הגיעה הלידה הראשונה שלה.
כמו רוב הזוגות לפני לידה, גם זלצר ובעלה קראו ספרים, גלשו באינטרנט וכמובן עשו קורס הכנה ללידה. זלצר, עדיין בטראומה מהאשפוז בברזיל, רצתה להימנע מאשפוז נוסף, והחליטה ללדת בבית החולים משגב לדך בירושלים, שהציע גם חדרי לידה פרטיים. הבחירה בלידה טבעית נראתה לה ברורה. "אמרתי לעצמי: לידה זה אינטואיטיבי, אני בטוח אצליח, אין בעיה".
אבל הלידה לא התרחשה כפי שזלצר דמיינה. "מיה נכנסה למצוקה עוברית, והיו צריכים לשלוף אותה עם מלקחיים. מה שהרופאים אמרו זה שהיא נתקעה בתעלת הלידה ולא הצליחה להשתחרר. משהו במצב הראש שלה לא היה נכון. אבל אני אומרת שזה בולשיט. האמת היא שאני הגעתי לחדר לידה עם חוברת על תנוחות, נשימות, כל מיני דברים טכניים, אבל לא באמת הייתי מוכנה נפשית לעבור את החוויה של הלידה. תוך כדי הלידה הרגשתי שמשהו היה חסר. הייתי שם, אבל לא הייתי שם. אני אומרת שלידת המלקחיים קרתה בגלל שלמרות שעשיתי קורס הכנה ללידה, קראתי ספרים וראיתי סרטים - תכלס, לא הייתי באמת מוכנה ללידה".
לאחר הלידה חייה של זלצר שוב השתנו מקצה לקצה. חברת ההיי טק בה עבדה החליטה לשנות כיוון, והיא, ששמחה בתפקידה החדש כאם, לא מיהרה לחפש עבודה חדשה. ינאי, בעלה, החליט באותה תקופה ללמוד רפואה סינית באנגליה, וכך שוב התגלגלה המשפחה לחו"ל.
בפורסט רואו, שנחשב למרכז האנתרופוסופי הגדול ביותר באירופה, מצאה זלצר כיוון חדש-ישן. "התחלתי להכיר קצת את האנתרופוסופיה, וגיליתי שכל הקטע של האמנות האנתרופוסופית מאוד דומה למה שאני עושה כבר הרבה שנים". זלצר החלה ללמד פיסול אינטואיטיבי בבית ספר אנתרופוסופי בכפר, והחלה במקביל ללמוד במסלול לתרפיה באמנות על פי הגישה האנתרופוסופית. תוך כדי כך נכנסה להריון שני. "כשהתחילה לצאת הבטן, התחילו לצאת גם כל הפחדים. כבר עשיתי פעם שעברה קורס הכנה ללידה ולא הצלחתי ללדת, מה יהיה אם אני עוד פעם לא אצליח לשחרר את התינוק? אולי יש לי בעיה, אולי אני לא יודעת ללדת? הספק היה קשה. המשפט הזה, 'לא הצלחת ללדת', הוא ממש מפחיד, וזה משהו שליווה אותי. החלטתי שאני עושה משהו עם עצמי. לא ידעתי בדיוק מה, אבל ידעתי שאני חייבת להשתחרר מהחרדות האלו".
וכך, בעצם, החלה זלצר לבנות את שיטת גאיה. היא החלה לתרגל טאי צ'י מדי בוקר ושילבה בתרגול אלמנטים אליהם התוודעה במסגרת לימודי התרפיה באמנות: עבודה אינטואיטיבית עם צבע וחומר, כתיבה ועבודה עם קול. הכל במטרה להתחבר מחדש למקום הפנימי, הבוטח בעצמו. מקום שממנו הרגישה שהיא יכולה להגיע לחדר הלידה ולעבור את הלידה בשלום. "היה לי כיף, כל בוקר שעה של תרגול שפשוט היה מדויק למה שאני צריכה. לא חשבתי יותר מדי על מה יהיה. חזרנו לארץ, והמשכתי לתרגל עד שהגיעה הלידה. איך שהתחילו הצירים הגוף שלי נכנס לפוזיציה. הוא כבר ידע מה לעשות, אני רק הייתי צריכה להיות שם. העבודה הפנימית כבר הייתה מושרשת".
לכל אישה מתאימה לידה אחרת
זלצר מסבירה שלכל אשה מתאימה לידה אחרת, תלוי ברצון שלה. חשוב שאשה תלד בסביבה שבה היא נינוחה ככל האפשר ומרגישה ביטחון, ולכן חלק חשוב מהתרגול בשיטת גאיה נועד לחבר את היולדת לרצון שלה, כך שכל אשה תוכל לבחור בסוג ובאופי הלידה שמתאים לה ביותר. תוך כדי התרגול שלה, למשל, הבינה זלצר שהיא רוצה ללדת בארץ, בלידה ביתית. "אין לי שום דבר נגד בית חולים, להפך, אבל לי אישית זה לא מתאים, זה סוגר אותי, ואני ידעתי שללידה אני צריכה להישאר פתוחה, אני לא אתן למישהו לעשות משהו בשבילי".
זלצר ובעלה חזרו לארץ ויצרו קשר עם אילנה שמש, מיילדת ותיקה, שבין היתר מיילדת בלידות המתקיימות בצימר שלה במושב ישרש. בני הזוג החליטו ללדת בצימר של שמש. זלצר מספרת על הלידה השנייה שלה כעל חוויה מתקנת. "הצירים התחילו, נסענו לאילנה, ושעה אחרי שהגענו אליה ילדתי, ארבע שעות מתחילת הצירים. זו הייתה חוויה מעצימה. ילדתי את גיא, וכמה שבועות אחרי הלידה התעוררתי בוקר אחד עם ידיעה שזה מה שאני צריכה לעשות - להעביר את הכלים שלי לנשים אחרות, שיוכלו לחוות את הלידה בדרך שמתאימה להן. קראתי לשיטה שלי, שהיא הכנה רגשית ללידה, שיטת גאיה, שם שהוא חיבור של שמות הילדים שלי, גיא ומיה. בזכותם בעצם נולדה השיטה".
זלצר החלה להעביר סדנאות ללקוחותיה של שמש, והיום היא מעבירה אותן בקליניקה שלה, שנמצאת בביתה ברעננה. בסדרה של שישה מפגשים לומדות המשתתפות להרפות את הגוף, למקד את המחשבה ולהתרכז תוך הקשבה למסרי הגוף בהריון, באמצעות תרגילים פשוטים המשלבים קול, יצירה, תנועה, כתיבה, דמיון מודרך ונשימה.
מה זו בעצם הכנה רגשית ללידה. איך היא משפיעה על הלידה עצמה?
"הידע התיאורטי שאנחנו מקבלות לפני הלידה הוא מאוד חשוב, אבל חשובה גם ההקשבה לבטן, לתחושות. כל אשה יודעת מה היא באמת רוצה וצריכה ואיזו לידה מתאימה לה ביותר. גם אם את מחליטה על אפידורל וגם אם את מחליטה מראש ללכת על קיסרי מוזמן - העניין הוא איך את מגיעה לשם ומה התפיסה שלך את עצמך במקום הזה. בחירה של הלידה הנכונה בשבילך מאוד משפיעה לא רק על הלידה, אלא על כל מערכת היחסים שלך אחר כך עם הילד. במסגרת ההכנה הרגשית ללידה אני מנחה את האשה להסכים לפעול מתוך הקשבה אמיתית לצרכים שלה, לא מתוך פחד. ומכאן זה הולך להמון דברים - האמהות, הזוגיות, הכל".
מה בעצם את עושה עם נשים שמגיעות אלייך לפני הלידה?
"קודם כל חשוב לי לדעת מה הסיפור של האשה. האם זו לידה ראשונה, שנייה, שלישית או אפילו רביעית - יש נשים שבאות לעשות חוויה מתקנת בלידה הזו. חשוב לי לדעת מה האשה רוצה, מה חוויית הלידה שלה במידה שהיא חוותה לידות קודמות, ומה החוויה שהיא רוצה שתהיה לה. ומכאן אנחנו עובדות לפי מה שמתאים לה: צבע, ארגז חול, דמיון מודרך, תנועה, עבודה עם כתיבה ועוד. עבודה עם נשימה היא חלק חשוב מאוד בהכנה, חשוב שאשה תכיר את הגוף שלה ואת הנשימה שלה. העניין של הפחד והכאב מאוד מעסיק אותנו. תמיד אני מלמדת לא להתעלם מהם או לנסות להשתחרר מהם, כי אז הם תופסים יותר חזק. זה חשוב יותר להכיר בהם ולראות איך מתאים לי להתמודד".
את מעודדת נשים ללדת בלידה טבעית?
"בכלל לא. אני מעודדת נשים לבדוק עם עצמן מה הן רוצות ולא להיות מושפעות מהתפיסה של הסביבה הקרובה שלהן. הייתה אצלי מישהי אחרי שתי לידות טראומתיות מאוד, עם ואקום. כל פעם שהיא הייתה בחדר לידה הציעו לה אפידורל, והיא לא יכלה לעמוד בפיתוי, כי איך אפשר לעמוד בפיתוי? כואב לך, מציעים לך הקלה, איך לא תסכימי? היא רצתה ללדת בבית חולים, אבל להיות בפוקוס עם עצמה, ולא ללכת ישר לפתרון של האפידורל, שהיא הרגישה שגרם ללידות להיות קשות יותר.
"מצד שני, הגיעה אלי מישהי שבן הזוג שלה נורא רצה שהיא תלד בבית, כי הוא נורא רצה להיות חלק מהלידה וליילד את הילד שלו. למרות הרצון הטוב של בעלה והתמיכה שהוא חשב שהוא מעניק לה, היא הייתה בהיסטריה. תוך כדי העבודה הגענו לזה שהיא בכלל רוצה ניתוח קיסרי. היא הייתה בת 42 לפני לידה ראשונה, וממש לא עניין אותה לעבור לידת בית. בסופו של דבר היא ילדה בניתוח קיסרי והיה לה טוב ככה, החוויה הפרטית שלה הייתה מדהימה".