כמה נדוש הסיפור הזה בינינו? כמה שנים? את ואני. שתינו עוברות את הילדות שלנו ביחד, את הנערות, ובעצם מה לא?! כל אבן דרך ראויה ולא ראויה לציון: מבחנים,בגרויות, אהבות, אכזבות, צבא, חלומות, משברים, משפחות...ככה היינו פעם - יום אחר יום, וכן,לילה אחר לילה.
היית לי, אז, יותר מאחות. היית בדמי. יואו כמה שאהבתי אותך. אף פעם לא הבנת את גודל האהבה הזאת תמיד השתוממת :"אבל איך את נשארת איתי אחרי מה שאמרתי / עשיתי / פגעתי ?"
לא יכולת להכיל מעולם את כל מה שהיה בי לתת לך: הנתינה,הנכונות לסלוח לך תמיד על כל התפרצות מזדיינת ומילה לא במקום, היכולת להיות לצידך בכל שעה לכל צורך, לשמח אותך, לעזור לך בכוון בחיים,לגרום לך להאמין בחיים ובעצמך כשרצית כבר לגמור עם הכל, אוףףף כל כך הרבה. המקום צר מלהכיל.
כן, אהבתי אותך.
עד שניסית אותי,רצית לבדוק אותי גם אחרי 7 שנים של חברות.רצית לבחון אם את תלכי עם חבר שלי שאני מאוד אוהבת - אם גם אז אני אמשיך לאהוב אותך. אם גם אז אני אסלח.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שוויתרתי עלייך.
חיינו כל אחת את חייה, לא טלפון, לא שלום אפילו שהתראינו. היינו אחרות. את שונה אני השתניתי ,אך כמובן לאחר שנה - כתבת לי את אותו מכתב,וביקשת סליחה,והאדרת אותי על כל העזרה שהגשתי לך, ובלה בלה בלה.כמובן שסלחתי.
גם היום, אחרי שעברו שנתיים מאותה סליחה,עד היום שאני ואת בקושי מתראות , עד היום נשארת ככה. זה מדהים!!!
איך לא התבגרת! איך לא החכמת???
אני אירחתי אותך אצלי חמישי-שישי-שבת כי את מובטלת ואין לך איפה לישון.שימי לב: א נ י אירחתי א ו ת ך !!! מי את ואני חוזרת : מי את בכלל שתתפרצי עלי אצלי בבית? מי את בכלל שתעשי עלי פרצופים ? מי את בכלל שתרימי עליי את הקול? מי את שתחליטי מה אני צריכה להגיד ומה אני צריכה לעשות ??
את אצלי בבית !!!ראבראבאאאאק!!!
והנה את כותבת לי באותו הערב :

"רציתי להגיד שכנראה שבאמת איבדתי את זה לרגע,וסליחה שנפלתי עלייך עם המשברים שלי משומקום אחרי שלא התראנו מלא זמן".

כמה מפתיע!!! כמה שנון!!!!! שוב נבקש סליחה!!!!
זה לא משנה שהתנהגת בגועל נפש והייתי צריכה לספוג את החרא שלך כמו תמיד ולהרגיש חרא להיות איתך. את לא תצעקי עלי !!! את לא תבקרי אותי!!!!! את לא איבדת את זה לרגע - תצאי מהסרט שלך - את מאבדת את זה כל הזמן!!!!
מה את לא רואה, את לא שמה לב איך את מדברת? איך את מתנהגת?
פשוט גועל נפש.
לא איבדת לרגע - אותי , איבדת לתמיד.
הנה אני כאן, בבלוג שהזמנת אותי לפתוח, באותו המקום שאת נמצאת.
אני פתחתי אותו למענך - הרי אמרתי לך כבר ביום חמישי,אין לי כישרון כתיבה, למענך - אולי ככה, דרך הבלוג ייפתחו לך העיניים על מי שאת.
אני לא אהיה שם יותר.
ברוך השם גם שאני לא מרגישה את אותו צורך וחמלה לעזור לך כמו כל חיי.

ליאת