השבוע הרגשתי כמה אני קשורה לכלב שלי וכמה זו ממש הכנה לילד קטן משלי.

אז ביום ראשון בערב חזרתי מהעבודה וכשקראתי לכלב שלי להכנס הביתה ראיתי שהרגל שלו מדממת, מייד שטפתי ניקיתי לו את הרגל וחבשתי- אמרתי לעצמי "מחר אלך לוטרינר".

למחרת התעוררתי לבד בשמונה בבוקר (זה מאוד מוקדם בשבילי) מרוב דאגה התארגנתי ויצאתי לכיוון הוטרינר. הגעתי בתשע וגיליתי שהוא פותח רק בעשר, המתנתי בסבלנות עם ריבר באוטו.

בעשר הגיע הוטרינר ולאחר בדיקה קצרה הודיע: צריך הרדמה ותפרים!!

ישר נעשה לי עצוב, אבל ממש עצוב, צובט כזה בלב.

הוטרינר הסביר לי את הפרוצדורה למרות שאני אחות ועושה את זה כמעט כל יום לאנשים במיון אבל כמו שהוא אמר "כשזה שלך זה אחרת". הוא כלכך צדק!!

לאחר כמה דקות קיבל הכלב טשטוש והתחיל להרגע למרות שגם ככה הוא כלב מקסים ואמיץ שלא יילל ולא הוציא הגה בזמן הבדיקה והטיפול.

אבל החלק הקשה ביותר היה ההרדמה -  לראות את הכלב שלי האקטיבי והשמח מורדם עם הלשון ככה בחוץ, עם נשימה איטית ולא מגיב. זה היה פשוט עצוב, החזקתי אותו לאורך כל התפירה עם דמעות בעיניים וככה עוד שעתיים אח"כ עד שהתאושש מההרדמה והרים את הראש והסתכל עלי.

עכשיו הוא מקבל אנטיביוטיקה פעמיים ביום, צולע וקופץ עם רגל אחת באווויר. אני מחליפה לו תחבושות כל יום עד לביקורת בעוד שבוע שמקווה שתעבור בשלום.

ואז אני חושבת : מה יהיה כשיהיו לי ילדים?! אם ככה אני רגישה עם הכלב שלי...