גונק בת השש היתה הרוסה מזה שאבא שלה עזב את הבית ועבר לגור בדירת רווקים קטנה בפרישמן פינת הירקון. הוא היה בא לבקר אותה לשעתיים בשבת, וכל אותו זמן, הוא היה מנסה להתחנף ולפייס את מרים נקדימון שקיבלה אותו תמיד כשרוחה רעה עליה. לא הועילו טענותיו שלרומן שלו עם סימה לא היה שום משמעות, ולראיה, אפילו השמחונים השלימו. הם איחו את יחסיהם הפצועים וקיוו להתחיל מחדש בחו"ל. (את הכלב רקסי השאירו מאחור והוא הועבר למשפחה טובה באחד המושבים). מרים נקדימון קפצה שפתיים בתחילתו של כל ביקור, אך התרצתה בסיום לתת לאבא של גונק נשיקה. "נשיקה קטנה אחת!" הוא התחנן, והיא הסכימה. רק בתנאי שהשכנים ממול לא יראו.

גונק סבלה כל השבוע. לא כל כך מגעגועים לאביה, כמו מהצדקנות הזועמת של האם. מרים נקדימון לא הפסיקה לנקות את הבית. פעם ביום היא דפקה במחבט נצרים קלוע את שטיח הסלון שפרסה על מעקה המרפסת, ממלמלת לעצמה תוך כדי כך קללות בחצאי משפטים. אחר כך איבקה ביסודיות את המדפים והפיצ'יפקעס בסמרטוט צהוב, טיאטאה במרץ ואספה את הלכלוך בעזרת יעה. היא שפכה שני דליי מים אותם הסיגה במגב לשלולית גדולה, הספיגה סמרטוט, וסחטה את המים המלוכלכים חזרה לדלי. אלה נשפכו בסופו של דבר לאסלה שבשירותים אחרי שהקפידה להרים את הקרש. אחר כך היא עברה על הכול עם סמרטוט יבש. גונק ישבה על הספה, חבקה את ברכיה והשתדלה לא להפריע. "תסתכלי ותלמדי איך מנקים!" אמרה לה האם, "בקרוב תצטרכי לעשות את זה!"

וגונק אכן ניקתה, וכיבסה, והכינה לעצמה אוכל והיתה ילדה למופת. גם בבית הספר וגם בבית. היא עשתה כל מה שאמא שלה רצתה. מרוב פחד. האם שלטה בביתה שלטון ללא מצרים. אבא של גונק לא חזר לגור איתן. כך התנהלו החיים במשך עשר שנים בערך, עד שהכול השתנה ומרים נקדימון ירדה לגמרי מהפסים.