עוד שיחת טלפון ,עם זר למחצה, הגיעה לסיומה. "רוצה להכיר נפש תאומה" כך אמר ואני בתור בת יחידה חשבתי לעצמי: אם אינני יודעת איך זה להיות אחות של..בתחום ה"תאומות" כבר נדונתי לכשלון חרוץ.

מעייף אותי לחשוב על לעייף אתכם בשיתוף המעייף אודות החוויה ( המפוקפקת והמעייפת) הנקראת "הכרויות". ובכל זאת אולי מישהו כאן צריך זריקת עידוד למיטה..אז קדימה הסתער!

שלושה אתרי הכרויות שונים קיבלו אותי לשורותיהם (מי אמר:" אינני רוצה להתקבל למועדון שמקבל אותי"?- קצת סובלנות, אז לא דייקתי, אז מה?!), בקיצור, מדי ערב אני פותחת את תיבת ההפתעות (דואר נכנס) כדי למצוא עוד קלסתרונים של מבוקשים (נשבעת שזיהיתי לפחות שניים מ"בשידור חוקר"), עוד הצעות סוטות של נשואים סוטים ומשועממים (מה לא ברור במשפט :"בן הזוג הרצוי רווק או גרוש"???), ילדים בני 17 (טוב, גם גיל 22 זה ילדים בגילי המופלג) שמפנטזים על סקס עם אישה מבוגרת (גם אני, בתחילת שנות ה 20 לחיי חשבתי ש 30+ זה מבוגרת).

תקופה מסויימת השתדלתי להשיב  לכל פנייה, (לענות, לא להיענות!), מתוך נימוס- עד אשר הותקפתי ע"י מלח הארץ של החברה הישראלית וכוניתי ,באותם פרצי יצירתיות מהולה בעלבון- אגו- גברי- פגוע, בשמות לא-תנ"כיים ולא-חינוכיים/מחמיאים/ בשפה הלא-עברית (להערכתי). אז גם הפסקתי להיות מנומסת. סאמק, שילכו לחפש..והסליחה עם הטובים שבחבורה. ויש. לא חסרים. (טוב, אולי הגזמתי, יש אך לא בשפע).

• סוגריים...ושלוש נקודות, יש לי קטע רציני איתם. לפעמים נראה לי שאני מתחילה משפט רק בכדי שאוכל לפתוח סוגריים (כמו עכשיו) והשלוש נקודות...פוף! בכלל התעלות רוחנית.

לענייננו,

אני כבר שועלה ותיקה ("שועל" זה טוב לבנות?) בתחום אתרי ההכרויות. אחת לחודש אני נשברת ומקפיאה את כל הכרטיסים שלי, אך אז אני נתקפת געגועים אל תיבת הדואר המלאה בקלסתרונים/ מכתבי נאצה/ סוטים/ מכורים לאהבה (ואלו האחרונים יותר גרועים מכולם גם יחד!). חוסר תשומת הלב לא מותיר לי ברירה וכך אני מוצאת עצמי, פעם אחר פעם, מושיטה את האצבע אל לחצן ה "ENTER" ומחזירה את הכרטיס שלי, כאילו מבלי משים, רק כדי להציץ לשניונת קטנה, לפעילות מבצעית שוטפת. וברגע שנדמה שרוב הפרצופים הופכים למוכרים, אני נכנסת לאתר חדש (מעין עצירה לצורך התרעננות), ברוב המקרים, אני אפגוש את הכנופיה המוכרת גם שם, אך תמיד יש עוד חדשים, בתולים, תמימים שמאמינים שאהבת האמת שלהם נמצאת במרחק קליק קטן על העכבר.

פעם גם אני האמנתי. היום אני סתם נגררת. מנסה "לא לסגור אופציות" אולי סתם חוששת לצפות. אולי סתם רגילה לתשומת לב מהאנשים הלא-נכונים (אך בהחלט מעניינים) ואולי...