לאחר 21 שנות נישואין, אשתי רצתה שאצא לארוחה ולסרט עם אישה אחרת. היא אמרה, "אני אוהבת אותך, אולם אני יודעת שהאישה האחרת הזו אוהבת אותך והייתה שמחה לבלות אתך מעט. הייתה אימא שלי. אמי הייתה אלמנה מזה 19 שנים, אולם מחויבויות למשרה שלי ולשלושת ילדי אפשרו לי לבקר אותה מדי פעם בלבד. באותו לילה התקשרתי כדי להזמינה לצאת לארוחה ולסרט. בשעת לילה מאוחרת או הזמנה מפתיעה, הן סימן לחדשות רעות. הגבתי לדבריה, "רק שנינו." היא חשבה על כך לרגע ואז אמרה, "אני רוצה בכך מאוד." היית מתוח מעט. כאשר הגעתי לביתה, שמתי לב שגם היא נראית מתוחה לקראת הפגישה שלנו. היא חיכתה לי ליד הדלת לבושה במעילה. היא סידרה את שערה והייתה לבושה בשמלה שלבשה לחגיגת יום הנישואין האחרון שלה. היא חייכה ודומה כי פניה קרנו כפני מלאכים. "סיפרתי לחבריי שאני עומדת לצאת לבלות עם בני, והם התרשמו מכך." היא אמרה, בעודה נכנסת למכונית. נסענו למסעדה שאף-על-פי שלא הייתה אלגנטית, הייתה נחמדה וחמימה מאוד. לאחר שהתיישבנו, הייתי צריך להקריא את התפריט, כי העיניים שלה יכלו לקרוא רק אותיות גדולות. [תוך כדי הקריאה, הרמתי את עיני וראיתי את אימא יושבת שם ובוהה בי. חיוך של אושר נוסטלגי היה על שפתותיה. כאשר היית קטן," היא אמרה. להשיב לך טובה," עניתי. שום דבר מיוחד, לא יותר מלבד התעדכנות באירועים האחרונים אשר התרחשו בחיי כל אחד מאתנו. דיברנו כל-כך הרבה שהפסדנו את הסרט. "אני אצא עמך שוב, אך רק אם תיתן לי להזמין אותך." הסכמתי. שאלה אשתי כאשר הגעתי הביתה. "נחמדה מאוד. הרבה יותר משיכולתי לדמיין," עניתי. זה קרה כל-כך במפתיע, שלא הייתה לי הזדמנות לעשות משהו עבורה. זמן מה לאחר מכן, קיבלתי מעטפה עם העתק של קבלה ממסעדה, מאותה מסעדה שאמי ואני סעדנו בה. בפתק מצורף היה רשום: "שילמתי חשבון זה מראש. לא הייתי בטוחה אם אוכל להיות שם; בכל זאת, שילמתי עבור שתי מנות: אחת עבורך והשנייה עבור אשתך. לא תדע לעולם אי זו משמעות הייתה לאותו לילה עבורי. אני אוהבת אותך, בן." ושיש להקדיש לאלה האהובים עלינו את הזמן הראוי להם. שום דבר בחיים לא חשוב יותר מאשר המשפחה שלכם.
|