שלום רב סבתא וחנה היקרות,

היום יצאתי לטייל ושוטטתי לבד שעה ארוכה ביער הטרולים. זהו יער של עצי לבנה דקים וגבוהים ושל שבילים לחים ורכים ששוקעים כמו ספוג מתחת לרגליים. נעים לשמוע כמובן את ציוצי הציפורים, אבל אם עומדים בשקט ומקשיבים, אפשר לשמוע גם את הקול הנמוך של הטרולים המפזמים.

נדיר מאוד לפגוש את הטרולים ביער. בגלל שהיופי הוא עניין יחסי, הטרולים לא יכולים לסבול את מראה פניהם החלקות של בני האדם והם נמנעים מכל מגע איתם. בעיני בני האדם, דווקא הטרולים מכוערים נורא: העור שלהם מקומט, מלא יבלות ומזכיר במתאר שלו קליפת עץ. באופי הם מזכירים מאוד בני אדם, אבל הם הרבה פחות חברותיים. הם מעדיפים לשתוק ובינם לבין עצמם הם נוהגים לפזם או לזמזם בלחש. אם אתה מפריע להם או מתחיל לבלבל להם את המוח, הם תוקעים בך מבט מגנה ומסתלקים מהר.

תפקיד הטרולים הוא לגזום את העצים ביער, לדאוג לכך שהצמחים המטפסים לא יחנקו את העצים ולנקות את השבילים מרקב עלים שמצטבר בשכבות.

לא שמתי לב מתי ירדתי מהשביל, אבל אחרי זמן מה נראה שליער אין סוף. בהתחלה הרגעתי את עצמי שבימינו היער האירופאי הרבה יותר דליל מהיער באגדות של האחים גרים, ואין לי מה לחשוש. וגם חיות טורפות כמו דובים או זאבים יש רק בגן חיות. "זה אמור להיות מקום תרבותי בסך הכול", הרגעתי את עצמי. והנה פתאום ראיתי לפני טרול. הוא היה כמובן כפוף על מלאכתו. "תסלח לי אדוני," הטרול נבהל והסתובב אלי בקפיצה, "איפה השביל החוצה?" הוא סימן לי בידו "הלאה, הלאה," לכיוון כלשהו ביער, התכופף והפנה לי את ישבנו כשהוא רוטן לעצמו. למזלי הטוב, תוך דקות ספורות מצאתי שוב את השביל המסומן ורווח לי.

שלכן,

גונק.