בימים האחרונים הייתי חולה. מה זה חולה? חצי מתה. כל הזמן רוצה לישון, בלתי תקשורתית בעליל, והכי גרוע: לא מסוגלת לאכול.

אני! מחוסרת תיאבון! איפה נשמע כדבר הזה?!

אבל עם עובדות לא ניתן להתווכח, והעובדה היא שלא בא כל דבר מזון אל פי מיום שישי בערב ועד שני אחה"צ, הווה אומר כמעט 72 שעות של צום. והכי מדהים - בכלל לא הרגשתי רעבה.

נכון, הייתי חלשה על סף התמוטטות, זה כן. ראשי היה סחרחר עלי ולחץ הדם שלי, אני מניחה, היה נמוך להבהיל, ובכל פעם שניסיתי לעבור ממצב מאוזן למאונך חשכו עיני. וגם טיפחתי לוק מורטישה אדמס ראוי להערצה. אבל רעב לא הרגשתי.

ביום שני בבוקר התקשר אלי א. ידידי לדרוש בשלומי, וכששמע מה מצבי נרעש כולו: זה לא יכול להמשך ככה! אני מגיע אלייך אחה"צ ומכין לך לאכול, ואת תאכלי, בלי ויכוחים, שמעת אותי? אנורקסית מופרעת אחת, חתיכת פסיכית, זה מה שאת!

בסדר, בסדר, אמרתי לו, אבל תצטרך לעבור בסופר. אין לי שום דבר ראוי למאכל אדם בבית.

לאחר סיעור מוחות קצר בעניין התפריט, הוחלט על רצועות חזה עוף וירקות מוקפצים. קלי קלות. כל ילד יכול. קונים חזה עוף ולקט ירקות להקפצה, מחבת הרי יש בכל בית, וזהו.

הסאגה התחילה בשעה ארבע. הנייד מצלצל וא. על הקו: "היי מאמי, אני בסופר, מה אמרת שאת צריכה?"

אוקיי, כאן כבר הייתי צריכה לדעת שזה לא יגמר טוב. גבר בסופר זה דבר בעייתי. אם את לא שם כדי להחזיק לו את היד, הלך עלייך. הוא יביא לך מליון דברים הביתה, חוץ ממה שאת באמת צריכה. חברותי המטופלות בצאצאים מספרות שאין אפילו פעם אחת שהבעל לוקח את הילדים ולא נכנע לכל גחמה שלהם, ובלבד שלא יחטפו התקפת זעם באמצע החנות.

אבל מה בסך הכל רציתי? שלושה דברים! 500 גרם חזה עוף חתוך לרצועות, לקט ירקות להקפצה עם נודלס, ומרגרינה בלו בנד אחת (לא קשור לתפריט, סתם שיהיה בבית).

נחזור לא. האבוד בנבכי הסופר השכונתי: "אז מה אמרת שאני צריך להביא?"

זה באמת מאוד פשוט, אמרתי לו: במחלקת הירקות הקפואים, יש משהו שנקרא "לקט להקפצה עם נודלס". משם אתה הולך למחלקת הבשר ומבקש שיחתכו לך 500 גרם חזה עוף לרצועות. ואז למקרר, לקחת מרגרינה בלו בנד, הולך לקופה, ונגמר הסיפור.

בסדר, אמר א. אני כבר מגיע אלייך.

אחרי חמש דקות - טלפון: "אין פה לקט עם נודלס!"

תסתכל טוב, אמרתי לו. יכול להיות שזה מתחת משהו אחר. מה אתה רואה שם?

"לא. יש פה לקט להקפצה, ויש פה לקט מינסטרונה, אבל לא נודלס".

"תשאל בקופה הראשית".

"ואם אין? להביא את המינסטרונה הזה?"

"מינסטרונה זה מרק", הסברתי לו בסבלנות, "תביא את הלקט להקפצה. מקסימום נחסוך את הקלוריות של הנודלס".

"בסדר", אמר א. "חמש דקות ואני יוצא מפה".

חמש דקות עברו, ושוב טלפון: "כל השניצלים שיש פה קפואים".

"על מה אתה מדבר", שאלתי, "אין אף אחד שם?"

"איפה זה שם? אני ליד המקרר. הכל קפוא, עוד שעה זה לא יפשיר. מתי נאכל בדיוק?"

"אתה צריך ללכת למחלקת הבשר, חומד. יש שם קצב והוא יחתוך לך את השניצל לרצועות."

"הבנתי", אמר א. "בסדר. אני מגיע עוד מעט. שניצל, ומרגרינה, נכון? אין בעיה".

לא עוברות חמש דקות והנייד מצלצל שוב: "מרגרינה מזולה זה בסדר?"

"למה מזולה", תהיתי, "אני צריכה את המרגרינה הכי פשוטה. שעטופה בנייר. מרגרינה של פעם".

"אבל זה חלבי!" מחה דוס המחמד החדש שלי, "אנחנו אוכלים עוף".

"אוי, מותק, אני צריכה את זה בלי שום קשר. אוקיי?"

כשהוא הגיע לבסוף, הוא הביא איתו דיאט קולה (ועל כך בפוסט נפרד), לקט להקפצה שדווקא התברר כמוצלח מאוד, אבל השניצל, כמה מפתיע, לא היה חתוך.

"כשהראש דפוק- כל הגוף סובל", הודעתי לו, שמתי בידו סכין וציוויתי עליו לחתוך בעצמו.

היות ויש לי פטור עקב היותי חולה, ישבתי שם וחילקתי פקודות כרמטכ"ל.

קשה, קשה לתפעל גבר מצוי במטבח לא לו. אם היה לי כוח הייתי עושה הכל בעצמי, אבל כוחותיי לא עמדו לי. מה שהיה לוקח לי פחות מעשר דקות לעשות, הוא עשה בקצת יותר מחצי שעה.

אבל זה השתלם. יצא ממש טעים בסופו של דבר, ומה שבטוח, כלים הוא יודע לעשות יותר טוב ממני.