כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שמיים גלויים של שרוט

    אמרו לי: "תפתח בלוג, מתאים לך"
    אז פתחתי.
    הבטיחו לי פרסים, אבל יש פה רק שקדי מרק...

    ספונטניות כאבן רועץ

    1 תגובות   יום חמישי, 5/7/07, 15:58

    הבעיה עם ספונטניות זה שלפעמים היא מביאה אותך למקומות הזויים בשעות משונות. וכך למשל כשאור, חברי הטוב, החליט שבא לו לעשות משהו מעניין אתמול בסביבות 9 בערב, שעה שעבדכם הנאמן כבר היה בפיג'מה עקב החלטה לא ברורה ללכת לישון. אבל מכיוון שידעתי שאם אני אלך לישון עכשיו אני אקום ב4 לפנות בוקר וזה יהיה מאוד מבאס, החלטתי להענות לבקשה שלו, אז לקחתי את האוטו, נסעתי אליו ובדרך אספתי גם את פישר, עוד חבר. וכך, לאחר דיסקוסים על מה בא לנו לעשות, החלטנו ללכת לאחד ממעיינות ירושלים. איזה מעיין? שאלה מצויינת. ירושלים, כידוע לכולנו (ואם לא אז תתביישו), אמנם לא התברכה בים, אבל במעיינות רבים היא דווקא כן. אז החלטנו לבחור מעיין בעל התנאים הבאים:

    - מקום שקט

    - נידח

    - מים לא ג'יפה

    - בלי הרבה אנשים

     

    חישוב קל הביא אותנו למסקנה המתבקשת: אין כזה. בטח לא בלילות יולי הנעימים. אי לכך החלטנו להרים טלפון ל יובל ה"רב-טייל" רגב. שמכיר את כל מעיינות ירושלים ממש כאילו הן מצויירות על כף ידו. ובעצתו החלטנו ללכת ל"עין-מוצא" (שם גדול, אה? האירוניה תתגלה בהמשך).

    אז איפה נמצא המקום הזה? "מיד אחרי סיבוב מוצא תפנו בשביל עפר, תמשיכו ישר ותגיעו, יש שם מעיינון"

    "מעיינון" מסתבר הוא כנראה שם חיבה ל"מקווה אשר יש בו ביינישים שטובלים בעירום". בקיצור, התבאסנו עד מעמקי נשמתינו. בשלב הזה הצטרפה טלי, אחותי הקטנה והפוחזת. ולכן לא יכולנו להשאר, והחלטנו למצוא מקום חדש.

    השעה כבר היתה 10 וחצי. אז לאחר התייעצות קלה החלטנו לנסוע לאגם בית זית. משימה שנשמעת מאוד קלה, אבל התבררה כבלתי אפשרית בשל העובדה שאף אחד מאיתנו לא ידע איך מגיעים לשם. כלומר, להגיע לבית זית היה קלי קלות. אבל לאגם? הו הו. האנשים שם לא מאמינים בשלטים מסתבר, אז אחרי שנסענו דקות ארוכות בשבילי העפר השוממים החלטנו לחזור על עקבותינו.

    בשלב הזה שינינו את מטרות הטיול שלנו מ"בואו נטבול במעיין" ל"בואו נמצא מקום לשתות קפה". אז נסענו ליער ירושלים, עצרנו באחת מנקודות הפיקניק, שלפנו את ערכת הקפה - והכנו תה. 'שכנזים...

    בחצות התקפלנו, החזרתי את הילדים לביתם וחזרתי גם אני לביתי.

    אלה מה? מרוב באסה על כך שמטרות הטיול המקוריות לא ממשו את עצמן בצורה משביעת רצון, החלטתי למשוך את הספונטניות קצת יותר ולנסות להעלות את מצב רוחי בדרכים לא טבעיות. בקיצור, הגעתי הביתה, החלפתי בגדים והלכתי עם אחותי למרכז העיר על מנת לשתות בירה ולעשן נרגילה.

    למרות שבהתחלה היה מעט מבאס, כי כל הפאבים המעניינים היו מפוצצים, ולכן נאלצנו לבטל את רעיון הראשוני לשבת בזולי'ס או בנאדין (את הסינדרום אהוב נפשי פסלנו מהתחלה כי אי אפשר לעשן שם נרגילה). ולכן התיישבנו בברירת המחדל: "אצל רני" הפאב שנמצא בתחילת רחוב ריבלין. כמה סיבות לא לשבת שם:

    - זה הפאב היקר ביותר בירושלים. בשעה שחצי טובורג עולה 18 ש"ח בכל פאב סביר. "אצל רני" זה עולה 21.

    - צריך אשכרה לשלם על הנרגילה. זה היה הלם תרבותי מבחינתי. בכל פאב סביר - הנרגילה באה חינם. כאות הוכרה על כך שאתם יושבים בפאב.

    - אפילו בייגלה לא הביאו לנו עם הבירה.

    - לא היה גינס מהחבית.

     

    אבל למרות זאת, לא היתה ברירה והחלטנו להשאר.

    עישנו נרגילה

    טלי מעשנת נרגילה

     

    ראינו, כנהוג בירושלים, אנשים משונים (כמו מוכרת הורדים פה)

    מוכרת הורדים

     

    ובאופן כללי היה נחמד ומרומם נפש.

    צריך לעשות את זה שוב.

    בספונטניות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/7/07 22:46:
      אני פעם נסעתי לאילת בהחלטה של 5 ד' זה יכול להיות נפלא להיות ספוטנטני

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ace man
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין