פרצת לחיי כמו רוח סערה,לא הייתה לי שום הכנה מקדימה,כל שחיפשתי הוא לברוח מתחתית האופל והדממה,לצאת מתוך הקיפאון , הציה והשממה. לא חשבתי כי אפול לפרשית אהבהבים,כי בחזי הקט יפקדו אותי כאבים,כי גופי יתמלא אדרנלין למכבירואחפש כיצד מפגישה לפגישה את הזמן להעביר. נכון שאני חיה את היום ולא את מחריש הווה , אין עתיד ואף לא עבר,ובכל זאת לא יכולה להתעלם ולא לחשוב,האם כל חיי נועדו למכאוב?! לו ידעתי בתחילת הקשר מה שאני יודעת היום,יתכן ולא הייתי מגיעה עד הלום,האם נכנסתי לדרך ללא מוצא?אולי בטעות לא שמתי לב שיש שלט "אין כניסה"? אבל מה שאני יודעת היום בבטחה,שהדרך חד סיטרית ואין חזרה להתחלה,שלא אוכל לסגת לאחור ולומר לא היה ואיננו,זה משהו שבנינו יחד ושייך לשנינו. מה שאני חשה ומרגישה זו מתנה,קיבלתי בזכות ולא כחובה,זה לא מובן מאליו וברור,לא כל יום ניצתת האש בגפרור. מקווה שסיפורנו לא יהפוך לעוד טלנובלה,ויסופר על ידי אותה הסבתא,שיושבת על כסא הנדנדה,במרפסת הגן ,למרגלות עץ התאנה. |