באצבעות רועדות חייג למשטרה. עוד טרם נשמע קולה היבש של המרכזנית, מלמל אל תוך שפופרת הטלפון:"רינה מתה. אשתי מתה. הוא הרג אותה!". מבלי להוסיף מילה, שמט את הטלפון וחפן את פניו בכפות ידיו. פניו היו רטובים, אך הוא לא בכה. גופו נע קדימה-אחורה, מחשבותיו נעו לכל הכיוונים. ניסה לשחזר. להבין. די היה במבט חטוף מעבר לכתפו הימנית, כדי להבין שזה אמיתי. "רינה מתה. רינה מתה. רינה שלי," מלמל לעצמו שוב ושוב. כתפיו רעדו וכל גופו הצטמרר באחת, רק הדמעות סרבו לצאת. הוא עצם את עיניו חזק- חזק, כפי שנהג לעשות בילדותו- מנסה להעלים, להעלם.זעקת הסירנה שלפה אותו משרעפיו, אלו של לפני 25 שנים והנחיתה אותו חזרה אל תוך אפלת החדר, אל אותה המיטה עליה ישב בגבו אליה והיא, שכבה שם ללא תנועה,חולקת איתו את השקט. הוא הביט בה. כמה יפתה במותה, נראתה קצת שונה, חשב לעצמו. עיניה, עצומות היו כאילו הייתה שרויה בשינה עמוקה, שלווה, נטולת חלומות. עפעפיה מוגנים תחת ריסיה השחורים ,צפופים-צפופים. כמה אהב אותם, הייתה נוהגת לרפרף בהם על פניו,"אני מנשקת אותך עם העיניים שלי,"נהגה לומר לו והוא היה משיב בגניחה קלה של הנאה, מתמסר למשיחת מכחול עיניה ,ציור בלתי נראה. ואז הייתה מחככת את אפה הכפתורי כנגד כתפו, ממשיכה לצייר מעגלים ולשונה הייתה מגיחה, תחילה טועמת אותו בביישנות ואט אט ברעב הולך וגובר הייתה עולה אל צווארו, מתעכבת בנקודה ההיא, זאת שרק היא ידעה עליה, הנקודה שלה, של רינה שלו, זו שגרמה לו לרטוט אפילו רק מעצם המחשבה על כך. גופיהם נעו יחדיו בתאום מושלם עם נשימותיהם וכשהיה בתוכה, כבר לא ידע להבחין מי הוא מי."רינה שלי" היה לוחש לאוזנה והיא מצידה לחשה אליו, אל כל העולם: "אני אוהבת אותך. אני כל כך..." דלת החדר נפרצה באחת. הוא פקח את עיניו בבהלה. שני שוטרים ניצבו בפתח החדר, אקדחיהם שלופים, מכוונים אליו." אל תזוז!" צעקה פילחה את ראשו "תרים את הידיים! לאט!" טרם הספיק להגיב, רץ אחד השוטרים לעברו. הוא ניסה לדבר, אך קולו לא נענה לו, הוא ניסה לזוז, אך גופו היה קפוא, משותק. השוטר חלף על פניו וכעבור שנייה צעק אל חלל החדר "בן זונה! הוא דפק לה כדור בראש מטווח אפס!". לשנייה, ראשו וצווארו נענו לו והוא צלח להביט מעבר לכתפו הימנית. מישהו הקים אותו, תפס את זרועותיו ולפת אותן מאחרי גבו. הוא הביט בה שוב, עיניו נפערו ,מבוהל ומבולבל, איבד את הכרתו. מסע בזמן אל צחוקה המתגלגל, מלווה בצווחות מדומות "איי, אח, די, תפסיק". מרבד הפרחים של שמלתה מעטר את הדשא עליו התגלגלו נאבקים לכאורה זו בזה. בפארק. בפארק שלהם- שם נפגשו לראשונה. שם גם הופרדו באכזריות. היא ישבה אז, שיערה המתולתל נופל על כתפיה הצרות ,מסתיר את עינה הימנית. בוהה הייתה כמהופנטת בספר שהחזיקה בידה. ניסה לשווא להיזכר בשם הספר. היא קראה כל כך הרבה. לימים, ביתו, ביתם, יהיה עמוס במדפי ספרים. הספרים שלה. מדי ערב הייתה פוסעת ,לשעה קלה, לעולם אחר, גופה נשען על כרית הספה, רוחה כבר לא שם -הייתה היא בין אסופת הדפים אשר רק כריכתה השתנתה אחת למספר ערבים. בוהה הייתה, כפי שבהתה אז, בפארק, שנייה לפני שנשאה אליו את עיניה התכולות, כאשר פנה אליה לראשונה, קצת נרגש, מאוד חושש. "שבית אותי" אמר לה בחיוך מבויש וכבר הצטער על הקלישאה, אך היא חייכה לעברו, הניחה סימנייה צהובה בין דפי הספר, שנייה לפני שהניחה אותו לצד ישבנה. היא לא אמרה מילה וגם הוא לא. מתוודעים זה לזו בשתיקה ארוכה, אשר היוותה את תחילת הקשר המסעיר, המרגש ועוצר הנשימה שידע מימיו. "יהודה!"ניעור חזק של הכתפיים."יהודה תתעורר!" . "נראה לי שהוא עדיין מעולף, יש לו מזל, אחרת הייתי מפוצץ אותו במכות עד שהיה מתעלף!""תירגע קובי. אנחנו עדיין לא יודעים מה קרה כאן""מה יש לדעת?? הוא דפק לה כדור בראש! האקדח לידו, כולו מלא בדם שלה, תראה את הפרצוף שלו!""הנה הנה הוא מתעורר..בוקר טוב מר כץ!"קולותיהם התערבבו בראשו. "איפה אני? רינה?" הוא נזכר ובאחת פקח את עיניו כשדמעות שוטפות את עיניו. הוא ניסה לשווא לנגב את פניו בידיו, אך אלו לא נענו לו. כאב עז פילח את כתפיו, אט אט החלו הדברים לחזור אליו.החדר הזה בריהוטו הדל, רק תמונת שמן נושנה תלויה מעל המיטה. והשוטרים.. הוא קרא להם! אז למה הם צועקים עליו?ניסה לדבר אך מחשבותיו התרוצצו כ"כ מהר עד שפיו לא היה מסוגל להספיק ולבטא במילים.הבזקי תמונות צצו לסירוגין בראשו: אייל הברמן מחייך אליו וקורץ. מוסיקת 'דארק אייטיז'. הוא עצם את עיניו חזק יותר ואז היא הופיעה מולו. ראשה עטור תלתלים שובבים, שפתיה נמתחו לחיוך שחשף שני טורים של שיניים צחורות. שירה, נזכר בשמה, כמה דמתה לה. מבלי משים ידיים פלשו מוקדם מדי למקומות לא להם, ידה השמאלית התעכבה, על הבליטה, שמעל ישבנו הימני "קאובוי, הא?," לחשה אל אזנו.הם באוטו."תעצור פה" היא אומרת וקופצת מהאוטו. חוזרת עם מפתח."בוא אתי" מצווה ומושכת אותו בידה הדקיקה. לובי קטן ואפלולי. איש קירח עם גופייה לבנה המתקשה להסתיר שיעור חזה מקורזל, מביט לעברם, חסר הבעה. חדר מס' 29. הדלת נפתחת. מיטה. תמונת נוף מכוערת עד כאב... בעיטה. "קום כבר! יהיו לך מספיק שנים לישון בכלא!" הכאב מפלח את צלעותיו, ידו, ברגע של אינסטינקט, רוצה ללטף את הכאב, אך ללא הצלחה.אחד השוטרים רוכן לעברו. הוא על הרצפה."קדימה. בוא נשב, נמלא הצהרה ונשלח אותך לטיפול".מבטו משוטט על קירות החדר. התמונה נעלמה. גם המיטה. הכול ריק, למעט שולחן משרדי במרכז החדר ועוד שוטר, זה שצועק ,עומד נשען עליו, פניו אליו. "איפה אני?" הצליח למלמל. "הו! ברוכים השבים... קובי, אתה רושם?" "רושם. אביגדור-תקריא לו זכויות קודם, שלא יהיו פאשלות"."אוקיי, נתחיל עם הפרטים שלך. יהודה כץ, נכון?" הנהון קטן."יפה. אז לפני שתספר לי איפה הכרת את שירה ולמה ,לעזאזל, ירית.."אפילה.קול ירייה חזק חודר אל תוך ראשו ופניו נרטבים באחת. תמונות נוספות מגיעות ללא הזמנה: מיטה זרה, תלתלים, לשון, צוואר.."לא שם!" הוא נרעד ונרתע לאחור, מגן על צווארו והיא, כפילתה, מצחקקת בהנאה:"נקודה רגישה, הא? בוא נבדוק אותה שוב.." אסור לה, לא שלה. אין שליטה. ירייה. נזרק לאחור, ירייה תאומה, שם בפארק שלהם,"רינה תתעוררי! רינה!" הוא צורח מלוא גרונו, ללא קול. שקט. נושא מבטו אל גבו ההולך ומתרחק של זה ששדד ממנו את אשתו, את חייה, רצח את גורלו. הכל שחור, רק קולותיהם, כבר כמעט מוכרים, חודרים אט אט לתודעתו.."אביגדור, יש לי עוד מידע עליו. זוכר את השוד בפארק הירקון לפני משהו כמו 10 שנים?""זוכר, מה הקשר?""הוא ואשתו היו הקורבנות.לא תאמין, אשתו,רינה כץ, נורתה בראש מטווח קצר, הוא ניסה לצאת גבר ולהשתלט על התוקף. את הסוף אתה כבר מכיר."מה אתה אומר?!""כן כן הכל פה בדו"ח" " קובי, נראה לי שהוא שוב חוזר אלינו. תביא, תביא לו קצת מים, מסכן""יאללה אביגדור,קדימה תקריא ל'מסכן' שלך את הזכויות""מר כץ, אתה שומע אותי? יופי. מר כץ,בוא אעזור לך להתיישב. יופי. המממ...יהודה כץ, יש לך את הזכות לשמור על שתיקה,המממ..., כל דבר שתאמר עלול וישמש נגדך בבית המשפט...""רינה. רינה שלי..."
|
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה