לא אחת אמרתי שטיול זה סוג של מציאות חיים אחרת או אם לדייק כמו שפעם ניסחתי את זה "טיול זה לא החיים האמיתיים". גם אם באתם מ"החיים האמיתיים" וכל הלחצים ודאגות היום יום מטרידים אתכם תוך פחות מיומיים כל ה"עניינים" האלה ייעלמו ואת מקומם יתפסו בד"כ שירים, נופים, פירות יבשים (למטרקים שביננו), עקיצות יתושים, כאבי גב (למטרקים שביננו המתהדרים בתרמיל גדול) ופרצוף מחוייך וטיפשי... אני מוצאת מטיילים כאנשים הרבה יותר הרפתקנים מאשר בחיים הרגילים שלהם, פתוחים יותר, חברותיים יותר ומקבלים יותר (לפחות מנסים להיות). דעות קדומות נעלמות ושיוכים גאוגרפיים, עדתיים, לאומיים, או על בסיס דתי, גם הם פחות או יותר מטשטשים או לפחות תופסים מקום משני בחשיבותם. אחד הדברים היותר בולטים בארץ הקטנה שלנו הוא המגוון העצום של הקבוצות השונות שבה: יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, מזרחים, אשכנזים, צפונים, דרומים, ותיקים ועולים, רוסים, אתיופים, דרוזים, בדואים, פליטים למיניהם, סינים, תאילנדים, יש פה הכל... כולנו יודעים כמה קשה להתעלם מהסטרואיטפים שתבועים בנו כמה בעיות וקונפליקטים מסובכים השונות הזאת מייצרת וכמה קשה לחיות יחד למרות הכל ולקבל. יצא לי קצת לטייל בחו"ל, לא חסר שם ישראלים, אבל שם בניגוד לפה השונות הזאת בכלל לא משחקת תפקיד. בחו"ל אתה פשוט ישראלי. ולא משנה אם אתה דתי חילוני או צ'רקסי... לכולנו יש מכנה משותף אחד, כולנו ישראלים. זו תחושה חזקה מאוד שגורמת לכולנו שם לחשוב למה פה זה יכול להצליח ובארץ אין שום סיכוי שזה קורה...ישראלים עוזרים לישראלים, אנשים שבארץ מעולם לא היו משוחחים בינהם מרצונם החופשי, מוצאים את עצמם פתאום מטיילים חודשים יחד, כי הם ישראלים. אידיליה אמיתית.
הרבה אנשים שמעולם לא התנדבו שמבחינתם מספיק עשו צבא וגם זה יותר מדי פתאום כחלק מהותי בטיול הולכים להתנדב: בגני ילדים, בגני חיות, בבתי אבות, במרכזי שיקום של חיות הנמצאות בסכנת הכחדה, בבתי ספר, בחקלאות, בעבודות של בנייה ושיפוץ באזורים כפריים נידחים וכיו"ב. ההתנדבות בחו"ל לרוב גם עולה כסף והתנאים אינם קלים ובכל זאת מאות ישראלים נוסעים בכל שנה לעבודות התנדבות במדינות עולם שלישי ולא מרגישים פראיירים! מטיילים מכל הסוגים שמעולם לא טיילו וכל קשר בינם לבין ספורט הוא מקרי בהחלט מוצאים את עצמם באמצע החורף מטפסים בשלג לגובה של 3000 מ' על איזה הר געש פעיל תחת תנאי מז"א לא קלים (בלשון המעטה) רק כדי לראות ממעלה הלוע את ההר מעשן (או במילים אחרות לשאוף את הגזים הרעילים והמסריחים שההר פולט) ולראות את הלבה הרותחת מבעבעת (וזה רק אם יהיה להם מזל).
בטיול אנשים הופכים יצירתיים יותר, חזקים יותר, אוהבים יותר, בעלי ביטחון עצמי גבוה יותר, מסבירי פנים יותר ונראה לי גם שמערכות יחסים מוצלחות נרקמות בקלות רבה יותר בטיול...הכל קורה והכל זורם והכל מסתדר כבמטה קסם.
מה שזה לא יהיה מסתבר שהקסם הזה של הטיול לא עוצר במטיילים עצמם הוא פועל ובמלוא העוצמה גם על כל מי שנמצא בסביבה... לפני שבוע חזרתי מטיול בשביל ישראל ונדהמתי לגלות אנשים בזה אחר זה שלא הכירו אותנו שפתחו את ביתם ואת ליבם ועזרו והביאו ונתנו ודאגו כמו משפחה, כאלה שבנו חדר מיוחד לרווחתם של המטיילים שעוברים בקיבוץ ומילאו אותו בכל טוב וכאלה שפשוט הכניסו אותנו אליהם הביתה ודאגו לכל צרכינו, אנשים שנפתחו בפנינו ועד עכשיו שומרים על קשר ואנשים שפשוט יצאו מגדרם ועשו מעל ומעבר שכבר לא ידענו איך להודות. אני חושבת שלא היה מקום שהגענו אליו שלא פנו אלינו אנשים מיוזמתם ושאלו אם אנחנו צריכים משהו ואם הם יכולים לעזור באיזושהי דרך. בהתחלה תהיתי האם זה בגלל שאולי אנחנו פשוט נראים נורא מסכנים ואנשים מרגישים צורך לרחם עלינו? אבל אח"כ הבנתי שזה ממש לא העיניין ושלא היו מרעיפים עלינו את היחס הזה אם לא היינו נראים טיילים (מקל תרמיל וכובע וריח של זיעה איומה נודפת מאיתנו)
אין דרך אחרת להסביר את זה, זה פשוט הטיול הזה.... הוא מעורר משהו אצל אנשים... אולי כמיהה למרחבים, לחוויות שהטיול מזמן, לתחושת הזמן שנעצרת נטולה מדאגות החיים, אולי ניסיון לחוות דרכינו ולו מעט את החופש הזה, את הקסם הזה שגורם לכל כך הרבה דברים נפלאים לקרות ומי שמטייל יודע ואף פעם לא יודע שובע. ואולי זה פשוט געגוע של האנשים שבנו את הארץ הזו לימים האלה של פעם שכולם מדברים עליהם: לצעירים שהאידיאולוגיה ואהבת הארץ היו לחם חוקם ולארץ ישראל שהייתה קצת פחות מתוחכמת וקצת יותר פשוטה ואמיתית. כמו כל הדברים הטובים גם טיול צריך להיגמר מתישהו.. עם החזרה הביתה גם הקסם הזה נעלם וכהרף עין אנחנו חוזרים לחיים האמיתיים..הלחצים הכעסים הדאגות הפחדים כולם חוזרים להתדפק על דלתנו...לדרוש את מה שמגיע להם אחרי תקופה ארוכה של המתנה. ובאשר לנו, אמנם לוקח קצת זמן אך לא דרושים יותר מימים ספורים עד שכל ההשפעה מתפוגגת ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו במרוץ המטורף חסר הרחמים הזה שקוראים לו חיים... וגם האנשים שסביבנו...כאלה שלא הכרנו שעד לפני...חיבקו אותנו בכזו אהבה גם הם שוב פתאום חוזרים להיות אנשים רגילים ללא הברק הזה בעיניים ובלי האמפתיה המשונה. אז נכון טיול זה אולי "לא החיים האמיתיים" ובחיים האמיתיים הכל קצת יותר קשה אבל הקסם הזה שזרם לנו בגוף, והאנשים שפגשנו, דברים שהבנו יכולות שגילינו בעצמנו והחוויות הבלתי נשכחות (לצערי חלקם כן)...כל אלה, הם שלנו עכשיו (כמו גם הגב התפוס שלי) מחכים בשקט במגירת ההפתעות של הנפש שלנו כדי לצאת כשקשה ולהזכיר לנו מה אנחנו שווים ואולי גם כדי לתת קצת תקווה להמשך. למטיילים שביננו – הלוואי ותיתנו לדברים פשוט לקרות לכם... אל תתביישו ואל תחששו ואל תחסמו ואל תנסו בכוח, לא תאמינו כמה דברים מדהימים פשוט יקרו לכם מבלי שתעשו דבר. ולאלה שלא ממש מטיילים – כדאי גם לכם לנסות פעם. |