| ולו אזעקך בכל כוחי, וארוקן את כולי ממך, כי אז, לא יוותר בי מאום. כי את ממלאת את כל גופי וגם עוטפת אותו כמו הילת הירח. וכשכבר תהיי בחוץ, כי אז ההריסות יהיו כה גדולות, עד כי לא ניתן יהיה לשקם מהן דבר, וגם זמן כבר לא יוותר. אני חייבת להתחיל אותה, לפצוח בה. כמו שפוצחים בשיר, וברגע אחד הוא מסתיים. אפשר לשוב ולשיר אותו, אך החוויה תהיה חלשה יותר, קהה יותר, חותכת פחות. אני חייבת להתחיל, אך פוחדת שלא יבקע קול מגרוני. ואם אצליח להבקיע קול מגרוני, מה אם הצליל יהיה גבוה מכפי שאוזני אדם יוכלו לשמוע? ומה אם יוכלו אך לא ירצו? ואם יוכלו וירצו אך הקול לא יהיה מספיק איכותי, בהיר, נקי מרבב? אני שוב צוללת בכחול הבוהק המהפנט הזה, ועוד מעט מגיעה לכחול העמוק, הכהה, ואין כוח מחוץ לי שיוכל להניף אותי גבוה יותר. וגם בי אין. כי היא נמצאת בפנים, כי עוד לא זעקתי אותה, ועד שלא אזעק אותה החוצה ממני יתגבר הדחף לחדד אותה. ואני מבינה שלא הפסקתי לחדד בזמן, אבל עוד נותר, ועד שלא אסיים להוציאה מקרבי, אמשיך לחדדה ולהשחיזה ויכול להיות שאני אעלם ולא אספיק לזעוק אותה. ואז במה ייחודיים חיי? מה שווים הם? זה באמת משהו שאני רוצה לעשות. את בטוחה? דיאלוג בין שתי מאיה שונות?... האם יכול להיות שחלק בי רוצה לפרסם ספר? רגע לא שפוי? לקפוץ על ההזדמנות? יש קצת יותר מידי הזדמנויות כאלה. שוב שתי הדמויות קופצות בי, והשלישית ממהרת להקטין את הזום כדי להרחיב את שדה הראייה. נדב קורא לי מעולם אחר. אני בניתוק מהמציאות. איזה ברירה יש לי. למות. הדיאלוג הזה עולה בתוכי רק כשאני מסטולה. כואב לי רק לנשום. אני לא מסוגלת גם לעכל. וזה בכל זאת לא יוצא. כי אני לא מעכלת כמו כולם. ולא משהו בתפיסה שלי דפוק. מי שכואב לה כל כך לא נותרת לה ברירה אלא להמית חלקים מעצמה. להתפצל. אני זקוקה למקלחת חמה ואחר כך קרה. עינוי עצמי שלא מותיר סימנים. Division הייתי מכנה את התופעה אם מישהו היה שואל אותי לשמה. אך למה לשאול אותי. לא אנורקסיה. לא דיכאון קליני. רק תחת מים זורמים, חמים, יכולה להשתחרר. מושתקת כל כך. מאיה לא מסוגלת אפילו להשתין. נפש פגומה. חייבת לשגות באשליות. ג'וליה היא בתי. אני לא אוכל ללדת. אני מפחדת. נגזר עליי לחיות עם אויב בתוכי. די להיאנס פעם אחת. ואני עדיין רוצה את השעות האלה. יש בהן סבל עצום, אך גם הנאה. רק כך אני יכולה להרגיש. להרגיש טומן בחובו סיכון גדול מידי, עצמתי מידי. בפעם הראשונה שמשהו חדר לתוך גופי באופן זה זו הייתה האצבע שלו בתוך התחת שלי. והיה שם סבל רב. היה גם נועם, שעם השנים קיבל משמעויות יותר ויותר מורכבות, כבדות. אמביוולנטיות. הבנתי את משמעותה המלאה של המילה כששרה הציגה את השם לתחושה הקורעת הזו שחשים ברגע שמבינים שאמא בגדה. כל נגיעה מהולה באותה טיפה רעילה. לילה. הפרתי 26 ימי טוהר. עלאק טוהר. 26 ימים בלי חומר. 26 ימים של שתיקה. כשאני לא מעשנת אני מושתקת. לא כותבת. פתאום שוב יכולה לכתוב. שוב יכולה להקיא מילים אל הדף. ימים של גיהינום. ורק עכשיו אני יכולה לספר עליו. האם בדיעבד? האם הגיהינום מאחורי או שמא הוא מתכוון להידפק שוב על דלתי? על נשמתי. על קצוות נפשי. ניסיתי למות. ניסיון פתטי, אבל באמת רציתי. לולא בא שי ועצר אותי אולי הייתי מגיעה לשם. למקום הנכסף, זה שלא מרגישים בו עוד. הימים שעקבו את אותו ניסיון היו גיהינום סמיך יותר מתמיד. ערפילי יותר, נוגע יותר. נגוע יותר. אז אחרי 6 ימים שעשו עליי בייביסיטר הבטחתי להם שלא אפגע בעצמי שוב. לפחות לא לפני שאחליף איתם מילים. ניסרתי וניסרתי והדם כבר החל מעט לנזול. מעט. והדבר הבא שאני הולכת לספר יכול אולי לשמח את מי שאוהב אותי. חבל שהוא לא יכול לשמח אותי. כאב לי. כאב לי לחתוך. היה לי קשה לחתוך עמוק יותר. לפני ארבע שנים, כשהחזקתי במשך דקות ארוכות את המצית צמודה לעור הכאב לא הצליח למנוע ממני להמשיך. אני יותר מחוברת לעצמי היום. וככל שאני יותר מחוברת כך כואב יותר. קשה יותר לשרוד. ואין עוד כוח לשאוב אל קרבי, לשאוף אל ראותי. אני מכלה את הכוחות שסביבי. את הכוחות של אלו שעוטפים אותי. אבל זו לא אני. זה הוא. זו היא. בכל פעם שנועה מעלה את דמותו מן האוב אני מרגישה שמפתיעים אותי מדלת אחורית שלא ידעתי על קיומה. שלא העליתי בדעתי כי אפשר כי תהיה קיימת. לא מצליחה לראות איך דמותו קשורה לדמותי. לסיפורי. אני חושבת שנועה חושבת שאני אוצרת את השתן שלי בגללו. אבל הוא מעולם לא נגע בי שם. ואין אוצר לאצור. בפעמים האחרונות שג'וליוס ברחה לי אפילו לא ניסיתי להחזיר אותה. חיכיתי שתחזור לבד. שלא תחזור. בפעם האחרונה שזה קרה הנחתי לה לשוטט בחוץ שעה ארוכה, עד ששבה ויללה מצידה השני של הדלת. ובמה אני טובה יותר מאמא שלי? אני לא ראויה להביא חיים אל העולם הזה, המסריח הזה, שהביא אותי לידי כך. ג'וליה בואי אליי. שוב הוסת לא זורמת. חשבתי שאנורקסיה זה משהו שכבר השארתי מאחורי. אבל לא. גם הגיהינום יבקר אצלי עוד פעמים אין ספור. ג'וליה יונקת ממני עכשיו. חיוך עולה של שפתי. חמימות ממלאת את תוכי. ויש רגעים שאפילו היא לא מעוררת בי סימן חיים. אולי בכל זאת הצלחתי להרוג חלק באותו היום. והרגתי חלק גם בו. בשי שלי. דמעות ממלאות את עייני. הוא לקח את הסכין מידי. תוך כדי מלמל לעצמו: "איזה מטומטם אני, איזה מטומטם אני...". הוביל אותי למקלחת ושטף את הדם מידי. לא נתן לי לזוז ממנו מטר. גם לא ללכת לבד לשירותים. אמר שצריך לדבר עם דורון ועם גדי, להחליט מה עושים איתי. דיבר על אשפוז. אמרתי שאני לא רוצה. אמר שלא חשוב מה אני רוצה. אחרי שעה כבר רציתי. הוא ביקש שלפני שאני מחליטה אדבר עם נועה. לא רציתי. ביקשתי ממנו שניסע לבית החולים. ניסה לשכנע אותי שאשפוז זו האופציה הגרועה בשבילי. הסברתי לו שהחלטתי שזה מה שאני רוצה. באותו היום בבוקר דיברנו על כך שאם אני מחליטה להישאר בבית ולא לנסוע לדורון ושרון אני לא הופכת את הבית הזה לבית כלא. רציתי להתאשפז כדי שהוא לא יצטרך לחיות בכלא. דורון התקשר וביקש שאבוא אליו. קבענו שיבוא לאסוף בתשע וחצי. נסעתי אליו. |