| 'יונתן תחפה עלי! אור צעק בקול של אדם מתכלה, הם יורים בי. הצלף נמצא מאחורי דוד השמש. תירה בו'. הנשימות שלו נשמעו כמו נביחות רטובות. 'תוריד אותו ממני כבר, יא מניאק!'. כיוונתי את הרובה שלי לכיוון שהוא אמר וניסיתי לירות. אבל שום כדור לא יצא לי מהקנה. אור מת. שלושה לילות רצוף הייתי יונתן בחלום ולא הצלחתי להציל אותו. וגם את אור. בלילה הראשון בגלל שנגמרו לי המחסניות, בשני בגלל שהיד שלי נעלמה לפתע ובאחרון בגלל שחטפתי כדור בראש ומתי יחד איתו. לא הצלחתי לחפות על אור בכל מקרה. הבוקר התעוררתי על סדין מוכתם בדמעות איפור ובדם וסת שהקדימה. יונתן לא יכול לחפות עלייך, אמר לי בחיוך עקום אביתר, בן דודי הירושלמי שאליו נסעתי ארבעה ימים אחרי שיחת הטלפון מיונתן, ירושלים בימים אלו מעוררת מחשבות על כלה כעורה לפני חופתה שמנסה לייפות את כל חלקיה בבת אחת כשכתר ענק, בעיצוב ספרדי, אוחז בשערותיה הסוררות והקשות ומדגיש את בלות חלקיה האחרים. בתחנה המרכזית היתה התראה על חפץ חשוד אז ירדתי מהאוטובוס מול בנייני האומה והחלטתי ללכת לשוק מחנה יהודה ברגל. הרוח הסיעה עננים שחורים וכסתה את עין השמש, גשם ראשון של חורף החל מזרזף במתינות. חלפתי על פני בית החייל, בו שירתתי כמש"קית רווחה של עולים, ופניתי שמאלה לרחוב אגריפס ששינה שמו לאחרונה, כשהוא מגיש לפיו כף ממרק הקובה האדום של מורדוך. הגשם שהתגבר זרז את קצב הליכת האנשים, רובם עמוסים בסלי קניות, במורד ובמעלה הרחוב. לנו היה חם ונעים. לא להציל את אור, לא מול המשפחה שלנו ולא בחופה וקידושין. 'די עם משחקי המילים שלך. תעזור לי להבין ולהחליט. עוד פעם שמש נצחית בראש חלול? אתה מתאהב במילים שלך ולא מקשיב לי'. אביתר הרצין. שתדעי לך אורה, שמש נצחית בראש חלול היה אחד מהרעיונות הגדולים שלי, אמר בטון נעלב משהו, את יודעת שהשבוע דיברו ברדיו על בית קברות בארצות הברית שמשמש תחנת כוח סולרית? גנבו לי את הרעיון. יכול להיות שאת פטפטת עליו איפשהו? אני יודע שאת חושבת שכל מה שמעניין אותי זה משחקי מילים. אבל למילים יש כוח. ככה נברא העולם, לא? בתור שמחת אורה את מכירה את הסיפור של הבריאה בעל פה, לא?. ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור! אביתר היה פעם דתי, כלומר ההורים שלו חשבו שכדאי שיקבל חינוך טוב אז הם שלחו אותו לישיבה תיכונית אבל הוא עזב בכיתה יא' ועבר לתיכון חילוני למהדרין. מימי הישיבה נשארה לו האהבה הגדולה לתנ"ך ולמשחקי המילים. הוא מנסה לעבוד כקופירייטר עצמאי, ממציא סיסמאות ומנסה לשווק אותן למשרדי פרסום, אבל לא ממש מצליח אז בינתיים עובד כפרמדיק במד"א. פעם הוא הצליח לגרור אותי לצלם את בית הקברות שמקדם את פני הבאים לירושלים תוך כדי נסיעה כשבקבוק וודקה מונח על הדשבורד. הוא רצה שיראו בצילום גם את הבקבוק, גם את ההגה וגם את הקברים, תחת הסיסמא 'בכביש אל תהיה קבר!'. השוטר שעצר אותנו כי אביתר נסע במרכז הכביש והפריע לתנועה לא האמין שלא שתינו ונתן לנו דו"ח באופן אבסולוטי. לפני שנה הוא הפתיע אותי עם סדרת פוסטרים שהפיק בעצמו בה ניסה לקדם את הרעיון לקברים שבמצבות שלהם משולבות לבני זכוכית. הוא התקשר אלי בהתלהבות ואמר שלדעתו אם אנשים מוכנים להוסיף סכומים לא מעטים עבור חלון שמש בגג המכונית או מרפסת בבית שלהם, אין ספק שהם ישמחו אם לקבר שלהם ייכנס קצת אור. בפרוספקט שהפיק בסטודיו הקטן שיש לו בבית הוריו הוא ציטט את דן תורן שטען ש"המוות ארוך ונעים". בסדרה שעיצב היו ה'דד-ליין', הסדרה הבסיסית שבה באיזור העיניים של המת יש מלבן זכוכית, ה'דדריס' הסדרה המתקדמת שמורכבת מלבני זכוכית צבעונית ונראית כמו משחק טטריס בשלב ה- GAME OVER וגולת הכותרת של הסדרות, ה'קלאב דד' שבו היו המתים חשופים לחלוטין מתחת מצבה מזכוכית חסרת צבע. שמש נצחית בראש חלול היה שם הפרויקט. מוחו הקודח לא שקט עד שהגיע להמצאה האקולוגית שלו, בית קברות סולרי, שמצבותיו הן קולטי שמש, באזכרה לסבא שלנו ישבנו לעשן במרפסת והוא התעקש לשמור על התלהבות מהרעיון שלו. הרי תמיד בתי הקברות נמצאים ליד איזורי עוני, כי איזה עשיר שאת מכירה, חוץ מההורים שלך שחיים בבית קברות מאז שאני מכיר אותם, ירצה לגור בסמוך לרוחות ושדים? אז אם התחנה הסולרית תספק חשמל לשכונות שמסביבה כולם ירוויחו, לא? היתה לו גם סיסמה טובה בעיניו לרעיון: 'זה הסוף שלך, אתה קולט?!'.אבל אם את רוצה לשמוע באמת את דעתי, הפר אביתר את הרהוריי, אני חושב שהחלום מנסה להגיד לך משהו. על זה שיונתן, כמוך, כמוני, כמו כל בן אדם אחר, יכול בסופו של דבר להציל רק את עצמו. לא אותך. את צריכה להציל את עצמך. אני לא יודע כרגע להגיד איך אבל, יכול להיות שאפילו בלי כוונה מצידו, הוא עושה לך שירות טוב. כשדוחה לך את החלומות, דיברת כבר עם אמא שלך? אביתר הוא בן דוד שלי אבל אין בינינו קרבת דם. אמא שלו נפטרה כשהיה קטן ואבא שלו התחתן עם אחותה של אמא שלי. הוא קורא לה אמא אבל מלגלג עליה ועל אחותה התאומה, אמא שלי, בכל הזדמנות. על מה לדבר איתה? אני שואלת בהיתממות משהו, מנסה לחמוק מאמירתו הברורה. ברורה מדי. די, הוא קוטע אותי בקוצר רוח, שנינו יודעים על מה את צריכה לדבר איתה. שנינו יודעים שהיית צריכה לדבר איתה כשגילית. אני מדבר על שמונה שנים של המתנה מיותרת ומכבידה.../המשך יבוא |