| "התחת שלך נראה ממש טוב בג'ינס הזה" זרק לעברי המוכר באיזו חנות פינתית ומעופשת בקינג ג'ורג'. לא נעים לי להודות, אבל הספק מחמאה, ספק הטרדה שהגיעה מכיוונו של הבחורצ'יק המיוזע שביצע בי ובחברתי הארד סייל קשה, דווקא הצליחה להעלות חיוך. מאולץ ומאומץ ככל שיהיה. ניסיתי לפשפש בזיכרוני מתי הייתה בכלל הפעם האחרונה שיצאתי עם מישהו שזיהיתי בו רבע פוטנציאל ונזכרתי לפתע שעברו כבר חודשיים ימים מאז הרשיתי לעצמי לחוש איזושהי אופטימיות מזהירה אך זהירה כשנפגשתי עם מי שהיה אמור להיות "האחד" או לפחות נראה ככה על פניו. אבל כמו שאמר לי פעם קולגה מימי הצבא: "אמור זה שם של דג". ובמקרה הספציפי הזה, מדובר בדג מצחין במיוחד. על אף החננה- שיק שכה מאפיין אותי, כנראה שבכל זאת יש בי פייטרית קטנה. למרות שירות לא קרבי בעליל במודיעין וסירוב מוחלט לבילויים הכוללים לינה בשטח ומדרונות תלולים, הפכתי מבלי משים למיטיבת לכת במסלולי הסינגלים המאתגרים ביותר בתל אביב.. או שפשוט יש לי יותר מדי זמן פנוי. מה שלא יהיה, שיחת טלפון אחת גרמה לי לחשוב שימי הזוהר שלי כספי בן-יוסף של עולם הדייטים עומדים להגיע לקיצם- מה אתם יודעים, הכרתי מישהו שממש מצא חן בעיני. ובונוס נוסף היה שהוא מצא את השריטות הרבות בשלדה שלי, מתוקות להפליא. אפילו לא ביקש פחחות. 35, עורך דין, טייל בעולם, חווה דבר או שניים, משכיל וציני הקיצר- ק-צ'ינג!!! אחרי שיחת טלפון שהרגישה כמו שיבה הביתה , קובעים להיפגש למחרת. הייתכן? אחרי כל מכווצי האישונים, הכוסונים המבריזנים והטוחן הבלתי נלאה- הייתכן שזה באמת כל כך קל? בתור נושאת הדגל של הפסימיות הנצחית, ציפיתי כמובן להתבדות מוחלטת בפגישה פייס טו פייס, אך היא לא הגיעה. טוב, גילוי נאות. הוא לא בדיוק היה הקאפ אוף טי מבחינת מראה. אבל עם כימיה לא מתווכחים ומה שהתחיל כבליינד דייט סטנדרטי הפך עד מהרה לשני אנשים שמדברים כאילו הם מכירים מאז ומעולם. הנשיקה קצת מעפנה, אבל אחרי קצת תיקונים וסנכרון , העניין מתקתק. הוא קצת התעקש שאני אוריד עוד איזה דרינק או שניים אבל הסברתי לו שבירה אחת מספיקה לי, תודה. לא ידעתי שהמשפט הזה יהפוך, יומיים אחר כך, את כל הסיפור על פיו. נפרדים בנשיקה וקובעים לקחת ערב חופשי ולהיפגש בעוד יומיים. יום חמישי מגיע ואני והבנות עושות לשורנשטיין מה שקרי ברדשאו והגירלז עשו למנהטן. ככה זה שאת מתקשה להיפרד מהשכונתי. קצת חבל שהערב נגמר במפגש מרגש ביני לבין חרסינת האסלה. ודרך אגב, מסתבר שלא ניקינו מאחורי הניאגרה כבר המון זמן. אך למרות המחושים הגסטרולוגיים שהביא הערבוב האומלל בין טקילה, בירה ומוחיטו , הערב הוכתר כהנאה צרופה. רק מה? באסה שיש אנשים שלא מפרגנים. כש"האחד" גילה על מעלליי בליל חמישי הוא לקח קצת קשה את הדברים ושאל בתמיהה לא ברורה: "אז עם החברות את משתכרת ואיתי בקושי סיימת בירה אחת? מה הקטע?" לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר: מה הקטע? אמרתי לו שאני ממש לא מבינה על מה הטררם ושיש לי הנגאובר שהשטן לא ברא אז שיחזור להיות הבחור המתוק שיצאתי איתו ויפסיק להיות סבתא פולניה. אחרי כן הגיע סשן התבכיינות שלא היה מבייש את אחייניתי בת השנה וחצי כשגונבים לה מתקן בג'ימבורי. "אולי תפסיקי להתקיף? את בכלל לא מכירה אותי!" ו"אם את עם הנגאובר וכאב ראש יש טעם שנפגש בכלל? כי אני ב-100% אנרגיה". אויש, תנוח! וואט דה פאק?!?! חשבתי לעצמי וכמו פרנק קוסטנזה בזמנו, זעקתי לשמיים את תפילת ה-serenity now ואמרתי לו שנשתמע כשהאבטיח שיושב לי על הראש יאבד מעט ממשקלו. אחרי תרדמת של 15 שעות וגלונים של מים האבטיח אכן הצטמק, אך ריחו הבאוש של האמור מילא את נחיריי וגרם לתחושת קבס בלתי נשלטת. "האחד", מסתבר קיים רק במטריקס- קוראים לו ניאו והוא לא פוקד את השכונתי שלי. בקצב ההתקדמות הנוכחי, אני מוכנה להסתפק בחצי. טוב, אולי שבע שמיניות.
|