כלבים, על פי רוב, אינם שואפים למלחמה. אף על פי כן, שואף למלחמה או נמנע ממנה, אין בעולם אף לא כלב בוגר אחד אשר אינו מבקש להשיג לעצמו תדמית של לוחם. לתדמית, לרושם ולכבוד מקום של קבע במושגיהם. המקרה אשר יתואר כאן אירע לפני שניםש רבות, עת הייתי נער. התגוררנו אז בבית עם חצר פרטית. היה זה תורו של "קישתא" לגדול עמנו. זכר חביב, קטן, זריז מאוד ומוצף אנרגיה. אני זוכר את קישתא דוהר בגן הציבורי וחבורות של כלבים בעקבותיו. אוזניו התנפנפו מאחורי ראשו כמו דגלים ברוח העזה. אז היה בולם לפתע, מחליק במומחיות על הדשא, ועוד לפני שמישהו מספיק להגיב, מזנק מעל החבורה הדולקת אחריו... במהירות שיא נמלט לצד הנגדי. קישתא כמו רוח, היה מצית את הגן באש המשחק, ולא היה שם כלב שהצליח לעקוב אחריו. קישתספיד. חלפו שנים. קישתא הפך כבר לסבא ועדיין דהר בראש חבורות צעירים. רק עוד משחקים, עוד שעשועים ועוד השתטויות. לרוץ ולשגע את כולם. אולם פניו החביבות של קישתא לא היו פניו היחידות. לפתע הן היו עשויות להפוך רעות ממש. כך כאשר היה הכלב נפגש ב"קוקוס". קשתא החביב היה עוטה פתאום פנים כה מרושעות... אי אפשר היה להאמין שזהו אותו כלב שעשועים מהגן. קוקוס היה כלבם של השכנים מהבית הסמוך. בין חצרות הבתים הפרידה גדר רשת ארוכה ארוכה. גדר ישנה, קצת חלודה אך ניצבת במקומה ללא פרצות. שיגרת יומם של קוקוס וקישתא כללה מפגשים קבועים. מידי בוקר היו משוחררים שניהם לחצר ביתם אולם במקום להתעורר בהדרגה, לאט לאט, להשתין, לחלץ עצמות ולהתמתח, היו שניהם פוצחים בריטואל פראי שלא היה דומה לו, לא ביומו של קישתא ואף לא ביומו של קוקוס. ללא היסוס היו מתנפלים שניהם, דרך הרשת, זה על זה, נובחים ושואגים, נוהמים ומחרחרים, מתיזים קצף לכל עבר ונושכים בגדר עד זוב דם משיניהם. אז, ביחד היו מניחים לגדר ופורצים בריצה ונביחות לאורכה. בקצה החצר היו עוצרים, שוב נלחמים ונושכים את הגדר ולאחר שניות, שוב רצים ונובחים לצד השני. רק שיניים, רק קצף ורק דם. בוקר בוקר, מצד לצד. רק איבה ורק מלחמה. אלה היו יחסיהם. למתבונן מהצד היה ברור שללא גדר, ילחמו הכלבים עד מותו של אחד מהם לפחות. האמת, קוקוס היה גדול מקישתא וחסון ממנו בהרבה, אבל קישתא הקטן לא התרשם. הוא היה מסתער על הרשת, בלי בושה, כאילו הגדר מצילה את קוקוס. קוקוס... זעמו הרקיע לשחקים. לא ניתן היה לדעת מה באמת יתרחש אם הגדר תעלם לפתע אולם נדמה היה שקל לשער. בדאגה הבטתי בשיניו של קוקוס, בלועו הפעור, הקשבתי לחרחוריו והערכתי את זעמו. בדמיוני ראיתי את התמוטטות הגדר כהתממשות של סיוטי. הייתי משוכנע שקוקוס יסגור חשבון עם קישתא וישחטו בהזדמנות הראשונה. שוב ושוב בדקתי את הגדר, את העמודים ואת הרשת. שנים רבות החזיקה הגדר הישנה מעמד. אולי היה זה טעמה החלוד, אולי המשבצות הקטנות, כך או כך, נוכחותה מעולם לא הוטלה בספק. ואז, יום בהיר אחד, בגדה הגדר בכווולם. פרחה ונעלמה. הכל התחיל בביוב שנסתם בשורשים. בור הניקוז היה ממוקם מתחת לגדר, לפיכך, נאלץ השרברב לפרום חלק ניכר ממנה. עבודת הניקיון נמשכה עוד ועוד וסיומה נדחה למחרת. כך נותרה הגדר פרומה וכולנו שכחנו את התפקיד החשוב שהיא ממלאת כל בוקר. למחרת, ציפתה לכולם הפתעה. השכם בבוקר שוחררו הכלבים לחצרותיהם וכהרגלם, מיד כשהבחינו זה בזה, הסתערו בשנאה ובזעם על הגדר. לאחר שנשכו קצת ונבחו הניחוה יחדיו ופנו לרוץ לאורכה. ואז, בעודם רצים ונובחים, כפי שנהגו שנים, הגיעו לאזור הפרצה שם עצרו ולפתע ניצבו זה מול זה. רק ברגע ההוא הבחנתי בתסבוכת. היה זה רגע בלתי נשכח. מחלוני, אחזתי ראשי ומרטתי שערותי. צפיתי בסיוטי מתגשם. לא הייתה לי שום אפשרות להשפיע. יום דינו של קשתא. שני הכלבים השתתקו וקפאו על מקומם. כמו סרט שנעצר. קישתא הקטן הביט בקוקוס, קוקוס הענק הביט בקישתא. מה התרחש במוחם, זאת לא נדע לעולם. שתיים או שלוש שניות הם ניצבו זה מול זה ללא תזוזה ואז, תוך תיאום מוחלט, זינקו חזרה למקום בו הייתה הגדר שלמה וקיימת. שם, ללא מבוכות נוספות, שבו לשגרת מלחמתם. שוב שיניים קצף ודם על הרשת, כך למרות הפרצה הענקית! לא רק קישתא, גם קוקוס המגודל העדיף את המלחמה מאחורי הגדר! בדקה שעוד נותרה להם בבוקר ההוא לתיאטרון הרשת שלהם, רצו הכלבים ונבחו לאורך הגדר אולם ריצתם קוצרה והם נמנעו להתקרב לאזור הפרצה. שנים רבות עברו מאז ימי קוקוס וקישתא. שנים בהם הסתבר שתיאטרון רשת אינו ייחודי דווקא לשניים אלו. שזוהי התפתחות צפויה היכן שגדר רשת בין כלבים ובעיקר כשהאמור בזכרים בוגרים. כמו כן הסתבר שעמדת הכוח היא, בכל מקרה, ניצחון לעומת מלחמה ממש אשר עלולה, חלילה, לשאת גם טעם של עלבון או מן הסתם, כאב ופציעה. הסתבר שכלבים מעדיפים את תיאטרון הניצחון על פני מלחמה ממש. שהם מודעים היטב ליתרון אשר בחוסר היכולת לנוע בחופשיות ובאפשרות לניצחון קל. ניצחון "כאילו". גדר מגבילה או שרשרת הרותמת את הכלב למקומו משרתות שתיהן את התיאטרון כיוון שבנוכחותם, מתיר הכלב לעצמו לאחוז בעמדות הכוח ללא שום קונפליקט. בפניו האפשרות להתנהג כמנצח ככל שתאווה נפשו. אין בכך סכנה כלשהי. ההנאה אף רבה יותר מאחורי גדר, שכן בתנאי זה מתאפשר לכלב גם להדגים את פוטנציאל שיניו– התנהגות ניצחונית שהיא רוויית סיפוק בפני עצמה. אומנם כלבים עלולים להלחם ממש ביניהם, עם זאת קונפליקט השאיפה לעליונות אל מול החשש והפחד הופך אותם למומחים בהעמדת פנים. "תחזיקו אותי", נדמה שכלב המציא את האמירה הזו. ובאשר לקוקוס וקישתא, דקת תיאטרון חלפה, עוד קצת רעש ועוד קצת שיניים ושניהם נאספו אל בתיהם בבהלה. חיש מהר הוקמה הגדר ונתפרה. מפגשם של הכלבים בבוקר שאחרי היה נטול התלהבות. התיאטרון התפרץ רק לאחר מספר דקות, היה דל ולא מרשים ואיבד הרבה מטעמו הנפלא. תחילה נדמה היה, שהכלבים מתאוששים מאותו אובדן כבוד טראומטי. נדמה היה שהם שבים לנצח כהרגלם, אולם ההתלהבות, שמחת הבוקר אשר הייתה אוחזת בהם זה למראהו של זה, שוב לא היה זה אותו טירוף, והטעם לא אותו טעם. איני יודע מתי הורכבה גדר הרשת הראשונה בעולם. ודאי מאות שנים לאחור. עבור האדם היה זה צעד חשוב אולם עבור כלבי הבית, שערי גן עדן נפתחו אז בפניהם. אין הכוונה לגדר שנעלמת לפתע אלא לכזו אשר ניתן לסמוך עליה. לא עוד קונפליקטים פנימיים, הסוף לחשש ולפחד. המציאות הפכה חלום, והחלום מציאות. "אם ישנה גדר רשת, אם בטוח שהיא שם, הניצחון, בכל מקרה, אפשרי וקל. טוב ועסיסי כשהיה. קטוף אותו והוא שלך". כך יאמרו כל הזכרים הבוגרים באשר הם, ובתנאי שחוו את ניצחון ה"כאילו", שטעמו מן הטעם. |