טוב הנה זה בא.

האמת, אני קצת נרגש.

זהו למעשה הפוסט הרציני ראשון שלי. ואת הפעם הראשונה לא שוכחים. ..

זה לא שלא היו לי פוסטים לפניו, דווקא היו לי פה ושם.

הייתי הולך לפוסט אפ ברים ולכל מיני מסיבות פו"פ (פוסטים ופוסטמות...)

וגם יצאתי לכמה בליינד פוסטים עד שבסוף אמרתי פוסט!

די! אני מפסיק עם השטחיות והרדידות והולך על עומק.

החלטתי לחפש משהו אמיתי. חזק. פוסט כזה שאוכל לצעוד איתו לעבר השקיעה (ואז לגלות שהמפתחות של האוטו נפלו בדרך ונשטפו בתערובת של ניילונים, צואה, מדוזות ועטיפות של ארטיק שוקו בננה, שוקו שוקו, לימון, משמש,אננס אני הולך..)

החלטתי שהפוסט הזה לא יהיה סתם פוסט לסמן עליו וי (או כוכב) אלא פוסט של אמת.

פוסט שיום אחד אני אשב  על אי תנועה בגינות סחרוב ואעשה על האש איתו ועם  ששת הפוסטים הקטנים שלנו (כן, שישה למה לא? מקבלים על זה אחל'ה דילים בבית מלון...) 

ואז תוך כדי שאני בולס איזה שיפוד פרגית ביד אחת וביד השניה ממלא לפוסט ג'וניור פיתה עם ממרח חלבה ושישליק כבש (כי כמו אבא שלו הוא גם חייב להיות אנין טעם)

אני אזכר בפוסט הראשון שכתבתי.

בהתרגשות, באדרנלין, בעיניים הטרוטות שעוקבות אחרי כל מילה וכל פסיק, בציפיה הארוכה לקבלת התגובות ובנסיון לשדר כאילו הכל כשורה.  

אחזור בדמיוני  אל אותם רגעי חרדה, ומתח שאחזו בי וגרמו  לי להזיע בכל הגוף כולל בשערות של האף, בתריסריון, במעי הדק ובעצם הזנב.  ואז תוך כדי זכרונות אלה, אנגוס בעוד פיתה של כבד אווז עם חמאת בוטנים (אנין טעם כבר אמרנו) ו...אקיא !