הזקן היה שמו, שמו היה הזקן. שמו היה מפורסם על ארבעת כנפי הרוחות, מסביב לקצה השמיים ובחזרה. הזקן היה קוסם נורא ושפל בצעירותו. הזקן היה מהצעירים האלה שלא עצרו באדום כשראו אחד כזה על הרמזור שבכביש. לא שזה באמת היה כל כך נורא, בזמנו הקדום של הזקן לא היה הרבה מכוניות על הכביש, וגם הרמרזורים נראו שונים מאוד מהיום. רמזור היה תלוי על כבל חשמלי במרכז הכביש, בין שני עמודים.רוחות החורף הקרות היו חברו הטוב ביותר של הרמזור, שכן אלו, אותן רוחות, טלטלו אותו כילד בנדנדה במגרש ילדים, ביוםחורפי ומעונן.היו אלה אותן רוחות, זכרו הרמזורים הזקנים,שגרמו לרמזורים בעבר להתנתק מהכבל, ליפול אל עבר הכביש ולהתנפץ על הכביש.... אך אלו סיפורים ליום אחר, שטוף שמש אולי.....

מעשיות הזקן רבות ומרובות ואף לא אחת מהן ייזכרו כאן. רק נזכיר שהזקן היה אורח קבוע באירועים אוניברסליים מכוננים, על פני היקום המוכר כולו, האסטרלי ויש אומרים שגם מעבר לכך, במעמקי אי הגשמיות הטהורה עצמו. לימים, שנהיה הזקן ידוע רק בכינויו, החליט לעזוב את עיסוקיו כולם "זה לעולם לא ייגמר" חשב הזקן, "תמיד יקום מישהו, ועוד מישהו אחריו ותמיד יהיה קסם חדש ללמוד" התנשף הזקן בכבדות, "לי זה הספיק, אתה שומע? חאלאס, זה לא יילך, אני סתם זקן זה הכול".באותו יום ליבו של הזקן החליט לצאת אל המדבר, עם תרמיל, בלי מופעים וירטואזיים מיותרים, צעד אחר צעד, יצא הזקן אל לב המדבר, שם בבקתה עגולה וקטנה עשה את מה שנפשו תמיד חשקה, גינה.הזקן פתח את דלת הבקתה ונעצר רגע לפני שנכנס, הסתובב וחייך, הוא הביט שוב בשביל שמוביל אל שער הגדר שמקיפה את הבקתה העגולה וחייך.

סיפורינו מתחיל באותו היום שהחליט הזקן להתמכר למקצוע החדש, הגינה. באותם ימים סיים לכתוב הקוסם ספר חדש, מכונת הכתיבה שלו הייתה ארבע נוצות יונה המרחפות באוויר החדר. קצה הקולמוס נטה כלפי מעלה. ארבעת הנוצות היו קשורות בחוט אחד ונעו בריקוד אחיד באין סוף מימדים מקבילים כפול ארבע. הזקן באותם זמנים, הפסיק לנסות להיזכר ברוב נסיונות עברו הרבים, והתמכר יותר ויותר לטיפוח גינתו הגדלה בהתמדה. עץ האלון במרכז גינתו הפך לעץ טרופי טיטאני שאחז בביקתת הזקן באחד מענפיו הרבים.גיבור סיפורינו מגיע ללא כוחות מעולף, בגיל צעיר למדי לכניסת הבקתה של הזקן. מסע הגעתו הוא סיפור יוצא דופן של ילד צעיר עם הרבה רצון והרבה מזל שהביאוהו עד לפתח דלתו של אותו אניגמה, הזקן: 

אז אתה רוצה להיות קוסם ?

הזקן המזוקן הביט בחוצפן הצעיר, שמתח בקושי את ראשו אל מעל שולחן העבודה.

אתה? נו תענה לי מה נדבקה לך הלשון?

כן, מלמל הילד.

הקוסם חייך אליו, הוא קם מהשולחן ופנה אל הקצה השני של החדר.

אין בעייה, אמר הקוסם ואחז מטה עץ בידו,קח תתחיל לנקות.

הילד הקטן לא שאל שאלות,והתחיל לנקות. בכל פעם שהעז לומר "הרצפה נקיה, אפשר ללמוד עכשיו קסם?", מצמצץ הקוסם הקיש חיש קל באצבעותיו והאבק חזר בעצמו אל החדר...

"אתה תשבר לפני שאני אהפוך אותך לקוסם" היה צוחק הבחור המזוקן וחוזר לעבודתו חה חה חה

הילד הקטן חזר לטאטא את הרצפה המלוכלכת. בהפסקות האוכל ובכלל בכל פעם שנזדמן לו היה הילד הקטן מציץ בקוסם העוסק במלאכתו ובניצוצות אשר היו יוצאות מכפות ידיו.הילד טאטא וטאטא, כל היום, לפעמים גם בלילות היה צריך לטאטא, אין ברירה, הקוסם ראה. הילד נחוש בדעתו, צחצח הזקן את זקנו הלבן בהברקה רגעית.

בגילך הצעיר הייתי מציע לך לחפש מקצוע ולא קוסם, ציין הזקן

הילד לא השיב לו, הוא המשיך לטאטא את רצפת הבקתה החומה בזריזות יתרה.

רק שנים מאוחר יותר, שנהיה נער הבין הילד את דברי הקוסם. היו אלה בין המילים הבודדות ששמע ממנו.

רוב הזמן היה הקוסם עסוק בעבודתו החשובה, לא היה לו זמן בכלל להתעסק בחינוך שולייה כזה או אחר. 

הילד מעולם לא התייאש, מעולם, במהרה הפך הילד את עבודת הטיטוי לאומנות.

הוא היה מנקה את האבק, מבריש אותו מצד לצד כמטוטטלת שמעולם לא פסק כוחה, גם כאשר זרועותיו, של אותו הילד ביקשו להכניעו, היה ממשיך הילד ומנקה בקצבים שונים. אחוז דיבוק, כמטורף בסימפוניה היה רוקד עם האבק בעזרת מטה המטאטא הגדול אל מחוץ לבקתה ששכנה במרומי עץ אלון גבוהה. לרוב, היה מדמיין הילד,  שכדור אש ניתז מבין קצות אצבעותיו אל עבר האבק, ושורף את כל הבקתה יחד עם אותו זקן מרושע והעץ המחורבן שלו.לו רק היה פותח את עיניו באותם ימים היה מגה שלמעשה הוא נמצא מחוץ לדלת מרקד באוויר. 

הוטס הוס שגאגדאדם. חלומו של הילד נקטע בלחש שהקוסם, מול עיניו עשה. היה זה מחזה מרהיב, לפתע במרכז החדר, ללא כל שליטה ריחפה בועה ענקית, ורודה. ובמרכזה, ראה הילד, את אימו, מחכה בביתה. הילד בכה, הדמעות שטפו את חלל הבקתה, טפטפו בין קורוות העץ על הרצפה אל הענף הענקי עליו שכנה הבקתה.הילד לעולם לא ישיכח את היום הזה...

ברוס לי הנער לעולם לא יישכח יום אחר,ביום בו נשברנשבר. היה זה היום שהוא שבר את המטאטא, קצה אחד הוא השליך על הרצפה. הקצה השני הושלך במהירות של כדור מאקדח אל עבר ליבו של הזקן ועצר שלושים ס"מ משם. לימים הצליח להבין ברוס לי, שמי נשבר שם באותו היום, היה הזקן. כשראה ברוס לי את כל זעמו בצורת כידון שבור על הרצפה, נפל על ברכיו ובכה. "קום ילד, קום נער ללא שם, היום אתה ראוי להיקרא שולייה של קוסם".

הזקן פתח את הדלת והשליך בתנועת יד זריזה את המטאטא, בידו השנייה אחז במטה.

לא משהו רציני, שיראק הוא שמו המקורי.

חוץ מקצת תאורה הכול תלוי בך.

שכן תבין, היו הוא והזקן מסתובבים, והזקן היה מסביר לו הסברים על מקור הקסם.

ויסודות הקסם. ותמיד שהיה עוצר לרגע הנער, אומר. 

חכה, אני רוצה לנסות משהו חדש, משהו אחר. 

היה הקוסם צוחק ומניח ידו עלכתפו חה חה חה.

אתה עוד תלמד נער קצר, בוא שב ושתה.

הבאתי לך מעט תה מעלים יבשים עם מים חמים.

ויש גם סוכר וטיפות לימון עם תרצה.

אבל מתי הזקן, היה שואל בייאוש.

המטות הללו לא שווים שום דבר.

"אומרים שהפעם הראשונה היא המוצלחת ביותר, שבפעם הראשונה אתה מביא את כל מלוא הפוטנציאל שגלום בך,אתה גם בוחר להשתמש בפוטנציאל הזה באותו רגע נתון בצורה הכי מושלמת של הוויתך. כך קרה גם להורסטפנוס שהיה ידוע בתאוות הבשרים שלו, בכינויו המוכר מיערותיה האפלים של טרנסילוניה, דרקולה. אך אלו סיפורים של עולם אחר ולא מוכר, אשר הייתי ידוע בשם אחד, עם פירושים רבים. כל פירוש קיבל שם משל עצמו עד שדבר אחדותי כלל לא נודע בעולם המוכר".

ברוס לי לא האמין למראה עיניו. היה זה הרמז, היה זה השביב של המידע שהיה צריך, הוא לא ידע איך הגיע לכאן, או היכן הוא נמצא בדיוק. אך הפעם, לראשונה בחייו, הוא היה בהכרה מלאה, הוא אחז בידו את הפתק שהיה במרכז התיבה והתעורר. שלושים שנה לקח לו להבין את השיעור הזה של הזקן, שלושים שנה מבוזבזות, הכה על נוצות הברווז בהשכימו. הפתק חיכה בכיס חולצתו, פיג'מת משי שומרת חום. הוא קרא שוב את הפתק, מעניין של מי זה של הזקן?

הזקן אולי נעלם מחייו של הקוסם הבוגר שלימים נודע בשם, מרלין, 'ההמרלין בה הידיעה' היה שמו  המלא של אותו קוסם, שהצליח להתעלף על דלתות הזקן ומאז חייו השתנו לחלוטין. את שמו קיבל בבריטניה החדשה. הוא הופיע לשם יום אחד רכוב על ענן גשם עבה, כי שמע שיש שם בצורת רצינית והכפרים צועקים למים. צעקתם נשמעה הרחק מעבר לים הגדול אל מקום מושבו של ברוס לי, באותו יום עזב את העולם המוכר ומעולם לא נראה עוד. השמועות לגבי ברוס לי הגיעו חזרה עד לערי מולדתו. פעם שמעו שהוא הציל חתול מהעץ. פעם שמעו שעצר מטאור שאיים להתרסק על פני כוכב הלכת. איש לא יכל להסביר איך ברוס לי עושה זאת, בעולם המוכר,איש לא הכיר כבר את הזקן מזמן מזמן.    

"זה מה שאנחנו מחפשים" אמר הזקן ותלש את המודעה מלוח המודעות. "מה זה?". "מודע" חייך הזקן, "מודכת דרושים, דרושים גיבורים. אתה רוצה להיות קוסם לא? בבקשה". הזקן הגיש לו את המודעה:

למשימה סודית מעבר לים דרושים גיבורים

נקןדת המפגש צוק הר המלכים

משם נפליג באוניה לעבר ארץ רחוקה

מי שמעוניין מוזמן להצטרף מבחנים במקום

אזהרה: משימה ללא ביטוח חיים

"ולמה אתה חושב שהם ייקחו אותנו למשימה כזו?" שאל טום קרוז הנער בחרדה. "אל תדאג" חייך אליו הזקן, "אנחנו בסך הכול צריכים לעבור את המבחנים". "מי זה בדיוק אני חושש" ענה הנער...

"שיראק" לחש הנער הצעיר, "בסה"כ עטלפים, חייך הנער והתקדם לאט אל תוך מעמקי המערה. שאר הקבוצה הקדימה אותו מזמן, והזקן נעלם הרבה קודם. אך לא זה הריע לאותו הנער, היה זה גירוד בלתי מוסבר בעורפו. "הקיר המזרחי , חייך הנער. קצה המטה חשף בפניי הנער קיר סלעי משעמם למדי. הנער שלח את ידו, "ידעתי", נעלמה היד במעמקי הקיר, "חדר סודי. הנער קפץ מעבר לקיר בשמחה ונפל."שיראק אומגה" צעק הנער, שתי אלומות אור נשלחו מהמטה וננעצו בסלעים משני צדייי המטה.לתע חש הצעיר את נפילתו נבלמת. הוא שולח כחץ אל מחוץ למעמקי הבור, המטה בעקבותיו.

מרקס ספנסר היה המום. כל חייו הוא ישב כאן בחדר הסודי על כורסת עץ ירוקה וראה אין ספור גיבורים נופלים לבור המלכודת. הוא מעולם לא ראה איש חוזר משם בכזו תיאטרליות משעשעשת. טום קרוז הצעיר היה המום עוד יותר, הוא מעולם לא רוח רפאים. "שלום" חייך מארק ספנסר והדליק מקטרת עשן מבעבעת, טריק יפה."מה זה מי אתה" גמגם מארק ספנסר, היה משהו באוויר, הרגיש מארק ספנסר... ריח.... ניחוח מוכר ישן ומתוק.

ספנסר חייך וקם ממקום מושבו 

צלמו נעה באוויר מעל לבור אל עבר טום הצעיר

הוא הגיע עד לצוארוו ושאף את ההנחוח עמוק לראותיו

עיניו של הרוח הירוקה הפכו אדומות בין רגע

הוא נשאב לגופו של טום קרוז שנפל על הרצפה

טום קרוז התעורר. איפה אני, שאל טום קרוז.... במרכז תועדתך, ענה קול ברקע. מה זה.... 

מי זה? שאל טום. "נעים מאוד שמי מארק ספנסר חה חה חה, ואני לוקח את גופך".

"לא אתה לא, ענה מארקס". 

זה רק עניין של זמן, אני מצטער זה לא משהו אישי נגדך פשוט נמאס לי להיות במקום הזה.

על גופתי ענה טום קרוז. טום לבש גוף כחול בוהק. 

מרקס לא הגיב, הוא רק חייך כאשר הגוף הענקי חסר הצורה תפבס את גרונו

"מה אתה מנסה לעשות?" שאל מרקס, וצחק "חבל על המאמץ ככל שתתנגד יותר קצב חילוף הגוף ייגבר".

החמצן לא זרם בגופו של מל גיבסון, מארק ספנסר איים לזרוק את נשמתו לשאולה. או גרוע מכך אל הכסא הירוק ההוא לנצח. "מה חשבת ילד? שתוכל להתעסק  עם המתים? עם כוחות הטבע, כל אחד צריך בסוף למות, גם שעונך מתקתק, כקוקיה, קו-קו". נחלש מל גיביסון, קו-קו, התמונה היטשטשה לנגד עיניו... לפתע, בעודו ישוב על הכסא הירוק והמקולל שמע, מל גיבסון רחשים מעבר לקיר...

חכו... שיראק מוסמינו מאקס. 

O.K מה זה היה עכשיו משהוא מוככן להגיד לי? 

שאל הלוחם