שעת סיפור.

אני לא יודעת אם זו הפאניקה מפני ה-10 בחודש, שבו אציין שנה לרווקותי, אבל לאחרונה התחלתי להתאמץ באופן יוצא דופן ושונה במהותו להביט על הסביבה. אנשים שלא היו נכנסים לרדאר ה'אהממ, לא רע' שלי (בכל מקרה הקריטריונים של הרדאר לא גבוהים מדי, אבל לכל אחת יש הטעם שלה) זוכים למבטי 'נו, תעשה משהו'. וכן, זה כולל אפילו נמוכים.

אתמול הלכנו לחנוכת בית. על פניו, חנוכת בית. מתחת לפני השטח – מסיבה לכל דבר ועניין, על האלכוהול, הריקודים והבחורים. התכנון היה להישאר קצת, ואז לצאת לחפש ברחבי העיר עוד נפש בודדה כמו שלי, שרק רוצה קצת לנוח. ככל שהריקודים סחפו אותנו, ככה מצאנו את עצמנו מפזזות אל תוך הלילה, נטולות שכרות, ומנסות לתפוס את תשומת הלב מרוב הרווקים בחדר. אתם יודעים, כדי לא לפספס שום דבר. כשהבנתי שאופציה א' (חמוד, גבוה, אך בתהליכי הקרחה ראשוניים) החליט להיכנע לשכרות ולבחורה אחרת, הרצתי בראשי את התרחשויות הערב עד לאותה נקודה, וניסיתי להפנות את תשומת לבי לאופציה ב' (חמוד, נמוך, אך סליזי מהסוג האהוב עלי. ואלוהים יודע שיש סוג של סליז שמאוד אהוב עלי, אגב, אני מוצאת שלאנשים שעובדים בהייטק יש את סוג הסליז המסוים החביב הזה).

אופציה ב' הלך על אסטרטגיה דומה אבל תקיפה יותר – אני או חברתי, או הבחורה עם השיכור – כולנו זכינו לריקוד קצת יותר מדי צמוד, ולהערות פלרטטניות. בסדר. עצוב ככל שיהיה, כל תשומת לב שנזרקת לכיווני היא חיונית ואני לא מבטלת אותה, אפילו אם היא נזרקת גם לכיוונים אחרים. למרות שאותי לימדו שגברים מעדיפים בלונדיניות. מישהו צריך לחקור את העניין, לבחון אם זה עדיין אקטואלי, או שאני צריכה לחזור לשורשים.

בשלב מסוים, כובו האורות. בדיעבד אולי הזוג המארח רצה לגרש אותנו. או להפוך את המסיבה למסיבה מסוג אחר לגמרי. המוזיקה עברה לטונים נוגעים ללב, ולשירי אהבה משנות ה-60, שהז'אנר שלהם מכונה בפי – 'שירים שגורמים לי לרצות לבכות, או להתחתן'. איפשהו ב”Put Your Head On My Shoulder” ייתכן שאמרתי את זה בקול (את החלק של הבכי, לפחות), ושנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי רוקדת סלואו עם אופציה ב'. אם לא הייתי מרגישה שזה מצחיק אותו, או אם הוא לא היה צוחק שזה מרגש אותי, אולי הייתי יכולה למתוח את הריקוד עד סוף השיר, אבל בשלב מסוים נלחצתי (זה קורה לי לאחרונה), התיישבתי על הספה, מתוך ציפייה שהחושך, הספה, והסלואו שזה עתה נגמר יגרמו לאופציה ב' לשבת לידי.

טעות.

התיישב לידה.

אני מפרגנת, שלא תבינו. לא היה אכפת לי.

נשבעת.

אבל אחר כך הוא התיישב לידי, כרך מסביבי את היד, בצורה שלא העזתי להישען ("כי הוא היה כזה רזה והיא כזו שמנה"), אבל כן מצאתי את עצמנו מחזיקים ידיים (אויש, שתקו), ולמרות שהשיחה בינינו הייתה מלאה בחריקות, כמו כל שיחה שאני מנהלת עם גבר, הייתי די מרוצה. בשלב מסוים, כשהשיחה בסלון החדש החלה לכלול מילים כמו 'משכנתאות', 'השקעות', וכל מיני ארגונים שהשם שלהם הוא ראשי תיבות של אותיות באנגלית, התרחקתי מעט, משחררת את האופציה להשתחרר, ועברתי למצב ה-'אני קולית'.

כולם סיימו לסדר ולאסוף. הלכנו במורד המדרגות. נשיקה על הלחי ו'לילה טוב', וזהו. לא טלפון, אפילו לא איזה 'אולי נמשיך מכאן אלי', או איך שלא אומרים את הדברים האלה (אני ניזונה רק מסרטים ומסיפורים של חברות). אפילו לא – 'טוב, אני אחפש אותך בפייסבוק'. הביתה.

אבל מזל שאני סטוקרית. ומזל שהייתה לי רק חצי שעה בדרך הביתה לנסות להבין למה אני כזו כונפה עד כדי שמישהו שכבר הביע קצת עניין לא רוצה להמשיך להביע קצת עניין, כי רחרחתי מעט. חיפוש מהיר בפייסבוק גילה את האמת.

OPTZIA BET is in a relationship

מעין

mayan.rodeh@gmail.com