יש אנשים שהתקליט מתחיל אצלם מצד ב'. מין כאלו שאולי היו קוראים להם לוזרים בכל מיני הזדמנויות. לא בדיוק אנשי הפריים-טיים, ובמיוחד לא בתקופה שבה אנחנו חיים. אני מת על אנשים כאלו.
אותם שמהצד נראה לך כאילו הם שואבים שילוב של חמךה ורחמים, לצד הערכה. כשלאנשים כאלו יש גם כשרון יצירה בכלל מדובר בחומר נפיץ במובן הטוב של המילה.
קניתי את הדיסק האחרון של יצחק קלפטר. אותו אחד שנוכח ברוק הישראלי בערך מאז הווסדו, ויש לו מניית בכורה בכל ריפ שהתבצע בסביבה. בשמיעה הראשונה הכל פשוט. מפויס ונעים. הקול הדובי אך עם זאת הישר והמחוספס של קלפטר נעטף במלודיה יפה, ושלא כמו בתקופת 'יצחק, לבד, מחזיק מעמד', יש כאן אופטימיות ותקווה. הלב ניסה לצאת החוצה תוך כדי פרפורים ברוב שלביו של הדיסק, והצליח לפרוץ בביצוע הנהדר של "אני אוהב" (שוקולד, ועוגות גבינה) - כל כך כיפי שבא לך לשיר בקול הכי חזק. מה אני אגיד לכם - אני מת עליו. האיש חי את העיר, מסתובב בה בין אם לקנות מיץ גזר ובין אם לשבת בבראסרי, ובכלל בכל דבר שהוא עושה יש מתחושת הדחוי שרוצה אל המרכז אך עושה את כל הטעויות האפשריות בדרך לשם.
"בלילה שעבר בכיתי, כי גיליתי מה עשיתי, לפעמים אני טיפש כזה" "לו יכולתי אז לדעת, מה נכון, במה לא לגעת. לו הייתי מנוסה"
במקביל, אני קורא את הספר של נורית גרץ על עמוס קינן. אמנם אני באיזור האמצע אך שוב ושוב אני מוצא עצמי נשאב אל התחושות המתוארות בספר, אל המצאותו של אדם כל כך רב כשרון שבמקביל לכך החיים לא מאירים לו פנים, ובאופן סיסטמתי, למרות שהוא יודע כמה הוא טוב, הוא ישאר בצד של המחנה (במיוחד בתקופה שבה בראש הטור הלכו אנשים כדן בן-אמוץ). הקטעים המתוארים מילדותו ונעוריו של עמוס לוין ממש משחקים בין הידע וכמות הכשרון, לדרך שבה הוא נכשל שוב ושוב מלהגיע אל אותו חיק של תנועה/משפחה/עבודה/בית-ספר. באיזשהו מקום אני רוצה לחשוב שהעול הזה הופך לדלק הכי יעיל במהלך הזמן, ואת זה גם אפשר לראות בכמות הדברים שעמוס קינן השאיר לארץ הזאת בכתב של ספר, שיר, עיתון או מכחול.
"פתחי לי את הדלת כבר אחרי חצות" "הכל נגמר בעיר ואין לאן ללכת" "כבר אין לאן לבוא ואין כבר מה לראות" "פתחי לי את הדלת כבר אחרי חצות"
החברה תמיד מושכת למרכז. למעט במקרים חריגים, היא תנסה לבטל את דעת המיעוט המתבדל כי הוא מפריע לה ויוצר התנגדות, הרהור וערעור מול דוגמות ומוסכמות. האנשים שנפלו על צד ב' תמיד ימשכו החוצה. גם כשינסו להתקרב ולהתחמם, יהיה משהו שיקרר אותם וירחיק. ועם זאת, הסימביוזה הזו חשובה כל כך, כי המרכז מתדלדל אף הוא אם הקצוות מפסיקות לייצר לו תגובת-נגד. תנו לי תמיד את הלא-יוצלחים בעלי עודף הכשרון. הם תמיד יידעו איך להכניס לנו אגרוף בבטן. ואם הדור שלנו לא יידע להעריך את זה, יש תקווה לדור הבא
לסיום ולמען אמירת הלל לכשרון - שיר של ניל יאנג
שבת שלום |