ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
| שניה לפני הסוף התקשרתי לאבא שלי. זה היה אתמול בעשר וחצי בבוקר. אמרתי לו שאם אחותי יולדת, שלא ידאג בגלל שאני לא זמינה. שישאיר הודעה ואחזור בערב. אחר כך ניתקתי, כיביתי את הפלאפון, הנחתי אותו על השולחן, שמתי בתיק מצלמה וארנק, לבשתי מכנסיים שחורים, חולצה ירוקה ונעלי ספורט, ויצאתי מהבית. הניסוי היה לעבור שישי צהריים בלי פלאפון. אלו בדרך כלל השעות הכי מדוברות אצלי, והזמינות שלי מוקפדת. הפלאפון דלוק תמיד, כמו מסיבת טבע על סטלניה המרקדים. אני מאלו שתמיד עונות, תמיד חוזרות, ותמיד מתעסקות - אינטרנט, מה השעה. אינטרנט, מה השעה. איזה סמס ההוא שלח לי לפני שלושה ימים. מה עניתי לו. למחוק מהרשימה להוסיף לרשימה. לעבור על הרשימה. אינטרנט. מה השעה. אולי מישהו התקשר כששמעתי אמפי שלוש. כדאי לבדוק. לא, אין כלום. מה השעה. דקה לתוך שוק הכרמל אני שולחת יד מאומנת למקום שלו בתיק ולרגע נבהלת שגנבו לי. אני מנסה להתרכז בכמה-כיף-בלי-פלאפון. בשביל מה בכלל צריך את החרא הזה, אני מרחפת לי מעל דוכני הקלמנטינות. איזה יופי, איזה חופש. נכון שאני מרגישה אותו רוטט כל הזמן, אבל ככה זה בפנטום. אני מחייכת לעבר העוברים והשבים ומצלמת עגבניות בשלוליות. איזה כיף, איזה כיף. אף אחד לא יודע איפה אני. יתכן שעכשיו אנשים מגיעים לתא הקולי של, באמתחתם הצעת עבודה מטורפת, ובמקום לענות אני עושה זום על קשיש שיורק בייגלה על יונה חד רגלית. אבל לפחות אף אחד לא יודע איפה אני. ככה בוראים לעצמך פאסון, וגם מתקדמים בצעדי ענק למחלקת הגופות האלמוניות באבו כביר. מתחיל להיות לי חם. המכנסיים כבר ענקיים עליי, נופלים למטה, נראים כמו שתי מניפות באזור הירכיים. שמישהו יגיד לי מה הפאקינג שעה לפני ש  אני מתקדמת לים. ים זה טוב. ששששש. הכל בסדר. כמה זמן עבר מאז שיצאתי מהבית? אני מנסה לחשב לפי הצל על הבתים ומרימה ראש לשמיים. אחחחח. אנרגיה סלולארית זה ה-דבר. באמת. תמיד זמינה. אפילו בלילה היא "ערה?". בקרוב היא תשתלט על העולם, כמו המדינה הגדולה ההיא, סים. אני קצת רעבה. אולי אלך לאיזה דוכן ואקנה לי סנד על הביץ'. ותשים לי את זה בלחמניה עם סימסום. בצעדים מהירים טי תשע אני ממשיכה הלאה. אם אי פעם הייתה לי הזדמנות להירגע, הנה, היא הגיעה. יום נעים, פכפוכים, שני בני זונות מעיפים כדורי מטקות במהירות תא הקול. לך תזדיין, ים, אתה לא מבין כלום, ידעתי שיש לך קליטה של נסיעה במנהרה. נמאס גם מהזקנות ששוכבות לידך בבגדי ים בצבע אורנג' ובטן נפוחה במשקל רינג טון, כמו לווייתנים בממתינה. בשבילי הכוכב זה לא אתה. בחופגורדון אני עולה במדרגות הארוכות אל הרחוב. לפי השמש כבר לפחות אין לי מושג ושלושים וחמש דקות, השעה שבה המכנסיים לא סתם ענקיים, הם גם מלאים בחול. הרחובות שקטים, ברמזור אני מאזינה לרדיו של האוטואים. קול ישראל מירושלים, שלום רב, השעה אגזוז של אוטובוס והרי החדשות. הפרצוף שלי אדום, הגב שלי מזיע. אני מדמיינת איך יום אחד אזכה בלוטו ואוכל לקנות לעצמי דברים נחמדים כמו בגדים שמתאימים לי. ורובה עם כדורים. בימים כתיקונם, כשאני הולכת ברחוב, כל מה שמעניין אותי זה להתלהב מחתיכים ולשנוא חתיכות. עכשיו כולם הפכו לעיסה אחת גדולה של מדברים ומדברות. כל אדם שני מדבר או מצלצל או מסנן, בא לי לגנוב לכולם את המטען. כדי לגרש את המחשבות אני נכנסת לחנות וקונה שמלה אדומה ונעלי סירה. עכשיו הרבה יותר טוב. כן, איזה כיף שרזיתי. מה המאדר פאקינג שעה!!!!! בנחמה יש קוקייה. היא מזיינת את המוח פעמיים. אני מתיישבת על הבר. יש שם כמה חבר'ה, הם הרי סימסו לי שאבוא. אני דומעת. קצת מהתרגשות, כי מחכות לי בבית הודעות, וקצת בגלל שאי אפשר להתקשר למטבח ולהזמין כוס מים מהולים במעט רעל עכברים. אני מעבירה שם שעתיים מנותקות, חיה על הקצה, מעשנת בשרשרת. לחטוף סרטן מסיגריות בלבד זה כזה נייטיז. אלוהים אדירים, אני בטוחה שהתקשרו אליי מכל העיתונים וכל הערוצים וכל האחיות שלי ילדו וההורים שלי קנו את מגדלי התאומים. בארבע אני זוחלת לעבר מדרגות הבניין שלי, סחוטה, משקשקת במפתחות ונעמדת מול המכשיר הבן זונה. מתנשמת, כועסת, מותשת, אני לוחצת על הכפתור והמכשיר מיד מקציף ציף ציף. זהו, הסיוט נגמר. אני יודעת מה השעה, יודעת מי סימס לי, יודעת מי התקשר. הרגשת ההקלה כה משכרת שיש מצב שאעשה זאת שוב ביום אחר. |
אופירבר יוסף
בתגובה על דה מרקט
singlelove
בתגובה על נס בקפה
הולך בגשם
בתגובה על שח-מת בשני מהלכים
הולך בהרים
בתגובה על סוכרזית פנויה בקפה נשוי
tamir yosef
בתגובה על מילון פלצנות תל-אביבית
יבוא אישי
בתגובה על דברים שחייבים לעשות לפחות פעם אחת
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
העניין הוא לכוון לחיים בלי
אני עכשיו יוצא לחופשי מ-3 שנים שבי אצל פלאפון
ומשדרג עוד היום לנוקיה ישן 1200
משהו שאפשר לדבר איתו את הדקהביום
ואני עדיין תקוע עם התמונה של העגבניה בשלולית?
:-)
ההזדמנות היחידה שאני נפטר מהקוקיה הניידת שלי זה שאני יורד לצלול.... שם יש שקט ושלווה שאי אפשר לתאר
רק אדם שטבע יבין אותי... אני חייב בפעם הבאה לצלול עם הנבחן המעורר שלי ופשוט להשאיר אותו שם... לכרישים !
בדידות
91
תשעים ואחת.
את שרגל מצאתי ברשומת "ועוד 50"
זותי מהעמוד האחרון בשבעה ימים, נו, לקטור, שכטור... לא שם.
תשעים ואחת.
קצת אחרי נוחי דנקנר, טיפה לפני גאידמק, הדודה מלכה.
מפרגנות!
מה איתך? המצאת המאה!
במאה הבאה ישתילו בגוף הרך הנולד, זה ברור.
אני מתפלא שזה לא עובר בגנים, בתור חוש שביעי.
פשלה של ההוא למעלה או הוכחה שהוא לא קיים.
יפה התרגיל!!
ויפה הפוסט!!
אה, ופוסט לא רע (היו לך טובים בהרבה)
פוסט שלי על תקופה ארוכה שלי ללא מכשיר סלולרי
ובלי קשר: רזית?! סוף סוף?! מה קרה ל: אני-אטחן-את-כל-מגש-הפיצה-מה-אכפת-לי-במילא-יזיינו-אותי?
סגנון הכתיבה שלך השתנה משהו.
מצד שני: אם רזית, מה זה משנה?
אין כמו להיגמל מסלולארי בארץ זרה. שבועיים. זה פשוט טריפ
מזדהה...
אין לי כוכבים אחזור כשיהיו,שווה כיכוב!!!!
יותר מכולנו
אבל בסטטוס שונה לגמרי של "עבודה" בשלב הזה של חייו.
אתה מבין שהוא עבד כמו כולנו, נכון?
במידה מסוימת אפילו יותר.
אצלו זה היה שילוב של עושר/מעמד ועיסוק.
אבל היה לו טלפון באוטו בשביל הפקקים.
זה לא עניין של עושר, זה עניין של מעמד, ושל כמה אתה עסוק.
פעם, למשך שנה, ענו עבורי לטלפונים.
לא היה לי זמן לנשום והבנאדם שהכי שנאתי בעולם היה זה שבא להפריע לי עם הודעות.
לפני כשבוע כשהגעתי לאוטו נזכרתי ששכחתי את הנודניק בבית.
נכנסתי לאוטו ונסעתי. כמה שעות מאוחר יותר גיליתי שהוא שרד בלעדי.
אמר לי פעם איש יקר שמי שיש לו טלפון סלולארי הוא עני. לעשירים יש את מי שיענה וידאג להגיע עם ההודעות החשובות באמת אלייהם ולא חשוב היכן הם נמצאים.
נסי שבוע בלי בארץ זרה.
משכר ומחרפן כאחד.